27 בינואר נקבע על ידי האו"ם כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה. משמעות הדבר רבה: לא רק במדינת ישראל זוכרים את השואה, אלא גם בעולם כולו. למרבה התדהמה, אין זה דבר מובן מאליו, ולראייה: החלטת האו"ם הגיעה כעבור 60 שנה לאחר סיום המלחמה. 

קביעת התאריך באו"ם מעמידה את זיכרון השואה במדינה בהתלבטות, אפילו בבלבול, שהרי בישראל מצוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן.  כך, נוצר מצב של כפילות: שני ימי זיכרון שונים לאותו האירוע. 

התבוננתי מסביבי ב-27 בינואר: זיכרון בסלון, עדויות, הרצאות זום, הדלקת נרות נשמה ופרסום סטטיסטיקות של מספר השורדים החיים כיום.  למעשה, זהו "שכפול" של יום הזיכרון לשואה ולגבורה. 

נכונה הטענה שהשואה היא אירוע כה רחב ומשמעותי וככל שנרבה להזכיר ולזכור, לא יהא די בכך. גם אצלנו, במוזיאון בית העדות להנחלת זיכרון השואה, שבניר גלים, מתקיימת פעילות ענפה לאורך כל השנה, ולא רק בכ"ז בניסן. ובכל זאת, האם שני ימי זיכרון לאותו אירוע מחזקים את הנחלת הזיכרון או מחלישים אותו, והאם אירועי הזיכרון ב-27 בינואר לא מפחיתים מעוצמת כ"ז בניסן? הנה, כבר היום עולים קולות שמציעים לבטל את כ"ז בניסן, ולהשאיר רק את יום הזיכרון הבינלאומי.

לחשוב על התוכן

כיוון ש"הרכבת כבר יצאה מהתחנה", וה-27 בינואר מצוין בכל העולם וגם בישראל, עלינו לתת את הדעת לשאלות הבאות: באיזה אופן יש לציין את המועד הבין-לאומי, ומה התוכן שיש ליצוק לתוכו, כך  שלא יהיה שכפול של כ"ז בניסן? 

משרד החינוך הציע דרך לפתרון: בכל אחד מהמועדים נעסוק בסוג אחר של לקחים מהשואה. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה נעסוק בלקחים היהודים והציוניים, וביום הזיכרון הבין-לאומי נעסוק בלקחים האוניברסליים, בראשם חיזוק הדמוקרטיה, הסובלנות והמאבק בגזענות. זוהי הצעה מעניינת, למרות שלא יושמה באופן משמעותי.

הנטייה באו"ם ובעולם היא לראות את השואה כאירוע אחד מיני רבים של רצח עם ולהדגיש את גורל העמים השונים במהלך מלחמת העולם השנייה. התייחסות זו מסוכנת משום שהיא מטשטשת את ייחודיות השואה.

כיוון אחר

אני מבקשת להציע כיוון אחר, שאף אינו בגדר רעיון שלי.  הוא מתבסס על קביעה של ממשלת ישראל משנת 2004, עוד בטרם החליט האו"ם על ציון יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה. ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים קבעה אז כי ה-27 בינואר יצוין בישראל כ"יום המאבק באנטישמיות". 

בנאומו ב-27.01.2004, בפתח הישיבה המיוחדת לציון מועד זה בפעם הראשונה, אמר ראש הממשלה דאז, אריאל שרון: "מטרתו של היום הזה היא להגביר את מודעות הציבור בישראל לתופעת האנטישמיות, להביע סולידריות עם יהדות העולם, המתמודדת יום-יום עם גילויי התופעה המתועבת הזאת, ולבטא את מחויבותה של מדינת ישראל להיאבק באנטישמיות על כל צורותיה". מטרות אלו הן חשובות במיוחד לנוכח האנטישמיות הגוברת בעולם. 

אומנם, יום המאבק באנטישמיות לא נקלט בציבור. אך, זהו הכיוון הנכון לציון 27 בינואר. בתאריך זה יתקיימו כנסים ודיונים, העוסקים באנטישמיות ובמאבק בה. כך, נוכל, מצד אחד, להשתתף במועד שמציין העולם, ומצד שני, ניתן לו משמעות מיוחדת, שתבדל אותו מיום הזיכרון לשואה ולגבורה. 

הכותבת היא סמנכ"לית התוכן של מוזיאון השואה בית העדות בניר גלים