ימים אלה אמור להיכנס לתוקף הצו המורה על ביטול המס על כלים חד־פעמיים. אין ויכוח כי הכלים החד־פעמיים מזיקים מאוד לסביבה. לכאורה ביטול המס נראה כמהלך אנטי־סביבתי אבל אם נבחן לעומק את ההחלטה של השרה הקודמת בדבר הטלת המס, נגלה כמה היא הייתה פופוליסטית ואף פוליטית, ורחוקה מלהיות הבשורה לבעיות הפלסטיק ובטח לבעיית הפסולת בישראל. גם המהלך הנוכחי הוא פוליטי נטו ומימוש הבטחת בחירות, שלא ממש דואגת לעתיד הילדים שלנו. במקום שנושאים סביבתיים יקבלו מענה בהסכמה, הם הופכים להיות פצצות מצרר פוליטיות. מס הוא לא הפתרון, ובטח שלא יכול להיות חלופה להסברה ושינוי הרגלי הציבור.

הגיע הזמן להתמודד עם המציאות הכואבת ולהגיד ביושר שהמיחזור, ובייחוד מיחזור הפלסטיק בעולם וכמובן גם בישראל, לא משיג את ייעודו. 300 מיליון טון פלסטיק מיוצרים מדי שנה בעולם ורק כ־10%־15% מהם מגיעים למיחזור. ברוב המדינות ישנה מערכת של פחים ביתיים. הציבור מפריד על פי סוגים והעירייה מעסיקה מערך קבלנים שאוסף.

אלא שמדינות ארצות הברית ואירופה מחפשות כל שנה "מדינות מארחות" לפסולת שלהן, ולא רק עבור הפלסטיק. אירופה עדיין מתמודדת עם טונות של אריזות קרטון מחגי המולד הקודמים. כל מה שלא הצליחו למחזר בתחומן עובר כלאחר כבוד לבית חדש במטמנות אסיה. המדינות המארחות מרוויחות הון עתק עבור ההסכמה "לטפל" בפסולת של המערב. בפועל מדובר בהטמנה רבתי, שבמקרה הרע חלקים רבים ממנה מתגלגלים לאוקיינוסים השונים ובמקרה הפחות רע, הזיהום פשוט נשאר באסיה.

הפתרונות של ישראל לצמצום בעיית הפסולת צריכים להיות ברוח ההייטק ולא ברוח אידיאולוגיות ששייכות לשנות ה־70. זה הזמן להקים מתקן לשריפת פסולת וייצור אנרגיה. מאות מתקנים כאלו עובדים בכל העולם והם אינם מזהמים ואינם פולטים רעלים. האנרגיה שמשתחררת מהתהליך מנוצלת לצורך הפקת חשמל, והיתרון הוא ש־100% מהפסולת, למעט מתכות וזכוכית, פשוט מטופל.

אין ספק שצריך גם לצמצם את השימוש בכלים חד־פעמיים, ואין ספק שמשפחות דתיות צורכות יותר כלים כאלו, אבל האם המס הוא הפתרון? הפתרונות צריכים להיות כאלו שניתן לגייס למענם את הציבור כולו. את זה עושים בהסברה בלתי פוסקת ובמתן מענה חליפי כמו סבסוד של מדיחי כלים למשפחות מעל שש נפשות. בעיות הסביבה שלנו הן לא נחלתו של צד פוליטי זה או אחר. בלי רב־שיח פוליטי שיגבש הסכמות אופרטיביות עכשוויות, הילדים והנכדים שלנו ימצאו את עצמם די בקרוב טובעים בזבל.

הכותבת היא יו"ר קבוצת ממן ולשעבר מנכ"לית המשרד לאיכות הסביבה