פרשנים בערוצי הטלוויזיה והרדיו מתחפרים עמוק בעמדותיהם השונות ומעניקים ממד נוסף לדרמה המתהווה בוועדת החוקה, חוק ומשפט: זו שבמסגרתה חברי כנסת מהאופוזיציה קופצים מעל שולחנות וצועקים לעבר יו"ר הוועדה, בעוד הוא ממעט לאפשר להם להתבטא ולהשמיע את קולם.
ההפגנות וחסימות הכבישים ברחבי הארץ הפכו לדבר של מה בכך, ומעבר לאלה שכבר הספקנו להתרגל אליהן במוצאי שבת, נוצרו הפגנות חדשות באמצע השבוע. צעירים ומבוגרים כאחד מניפים דגלים לנוכח מה שנתפס בעיניהם כניסיון לחולל מהפך בעצם דמותה של המדינה. אין ספק שהקרע בעם – שידע קרעים ושסעים עמוקים על ציר הזמן – הוא מהחמורים אי־פעם.
אלא שנדמה לי שמעבר לניסיון לשנות באופן מהותי את כוחה של מערכת המשפט, קיים ציבור שלם במדינה שחש עצמו פשוט מנותק ומורחק זה שנים מאותה המערכת, מבית המשפט העליון ומהאליטה השלטת כאן. אין בדברים כדי לקבוע אם הם צודקים או נכונים, וזה כלל לא קשור לכך שמפלגות ימין אוחזות במושכות המדינה זה שנים. אבל בהחלט יש בתחושות הללו כדי להצביע על כאב עמוק ורב־שנים, רגשי ולא רציונלי בהכרח, חד כתער ונוכח, בין שבמודע ובין שלא, בקרב רבים מאוד מבני עדות המזרח ובעיקר אלה שחיים בפריפריה.
לא הבנתי לעומק עד כמה הכאב הזה עודנו קיים, בועט וחי בקרב רבים בעם, לפני שחרשתי את הארץ לאורכה ולרוחבה במהלך חמשת סבבי הבחירות שאירעו כאן בשנים האחרונות. התמיכה של חלק מהעם ברפורמה לכאורה איננה אלא תגובת נגד לתחושות קשות שמלוות את הילדים והנכדים של רבים מבני עדות המזרח – גם אם לא את כולם – למעלה משבעה עשורים אחרי קום המדינה.
להכיר בכאב הזה משמעו להכיר בצורך ליצור גיוון רב יותר בקרב שופטי העליון. להכיר בכאב הזה משמעו לא ליפול לתוך שיח בלתי נלאה של "ישראל הראשונה וישראל השנייה" ולהלביש את התיאוריה הזו על כל סוגיה עלי אדמות, אבל כן להכיר בכך שבעשורים הראשונים של המדינה אכן הייתה חלוקה שכזו, שפגעה ברבים והנציחה את תחושת הקיפוח והניכור.
להכיר בכאב הזה משמעו לא בהכרח להתמקד בקרבות הורדת ידיים מול הפוליטיקאים, אלא לכוון דווקא לשורות העם ואל אלה בתוכו שכואבים.
ההכרה בכאב תיתן מזור, ותאפשר לרוחות הסוערות לרגוע לכדי הידברות עניינית ומקצועית שבאמת נדרשת בהקשר של מערכת המשפט. היא תאפשר לדון באיזונים ובבלמים שנחוצים כדי ליצור שיווי משקל ראוי בין הזרוע הביצועית, לזרוע המחוקקת לזו השיפוטית. ולאחר מכן היא גם תאפשר את הטיפול הכל כך דחוף בפשיעה וב"טפטוף" הרקטות שחזר להדיר שינה מעיניהם של ילדי העוטף.
הכותבת היא חברת כנסת לשעבר