ההתפתחויות הדרמטיות בישראל זוכות להתעניינות מרובה בזירה הבינלאומית. ככלל, הדרגים הרשמיים נוקטים לשון זהירה על מנת שלא להיראות כמתערבים בהליך פנימי, אף אם המתרחש מדאיג אותם במיוחד. מזכיר המדינה האמריקאי, השגריר האמריקאי בארץ ואף הנשיא ביידן העבירו מסרים זהירים של דאגה לממשלת ישראל, כמובן תוך ניסיון מובן לשמור על יחסי עבודה עמה.
בנוסף, המדיניות המסתמנת לגבי הזירה הפלסטינית והחשש מפני הסלמה בשטח, מדירים שינה מעיני חלק מהשחקנים, בדגש על ארצות הברית, ומדינות באזור כירדן, מצרים ואיחוד האמירויות. הדיון במועצת הביטחון של האו”ם העיד על כך באופן מובהק, אך נראה שבשלב זה השחקנים הרלוונטיים, בדגש על וושינגטון, מבקשים לשמור על מרחב תמרון מול ישראל (והפלסטינים). אולם לא די בכך. הצומת שבו מצויה ישראל, כמו גם האזור כולו, מחייב פעילות אסרטיבית יותר. בלעדיה ספק אם ניתן יהיה לבלום הידרדרות אם תקרה. ארצות הברית אינה יכולה לברוח מאחריותה. אם כן, מה ביכולתה, או אף חובתה, לעשות כעת על מנת לסייע לממשלת ישראל לסייע לעצמה?
שלושה רעיונות לדוגמה: ראשית, הזמנתו של נשיא המדינה הרצוג לוושינגטון בטווח הזמן המיידי. הביקור צריך לקבל אופי ממלכתי, להיעשות באווירה חמימה במיוחד, ולכלול פרסום הודעה משותפת של שני הנשיאים שתדגיש כמה נקודות עיקריות וחשובות: בחלקה הראשון - הברית האסטרטגית בין ישראל וארצות הברית; הבסיס האיתן של היחסים בין שתי המדינות המבוסס על אינטרסים וערכים משותפים; תמיכה ברורה בחזון שתי המדינות וקריאה דחופה לחידוש הדיאלוג בין שני הצדדים. בחלקה השני – התייחסות נרחבת לתכנים של הערכים המשותפים לשתי המדינות: דמוקרטיה תוססת, חברה פלורליסטית וליברלית, מערכות שלטון איתנות ומתפקדות תוך דגש מיוחד למערכת המשפט, ובמיוחד בהיעדר הגנתה של חוקה.
שנית, החייאת תפקידו של הקוורטט: השינוי שחל במקומו של הסכסוך הישראלי־פלסטיני בסדר העדיפויות הבינלאומי - ברור. הנסיבות כעת אינן כתמול שלשום, ומחייבות להפשיל שרוולים, כמובן תוך הבנה שעיניה של הקהילה הבינלאומית מופנות לעבר המלחמה באוקראינה. חוסר התפקוד של הקוורטט - המורכב כידוע מארצות הברית, האיחוד האירופי, האו”ם ורוסיה - מובן, אבל כעת הזמן לחדש את פעילותו, כמובן ללא רוסיה. כינוסו מחדש יאותת על דאגתה של הקהילה הבינלאומית מההתפתחויות והסכנות מול הזירה הפלסטינית. מדובר יהיה במסר חשוב שיופנה לשני הצדדים, אולם בעיקר לישראל.
שלישית, פתיחתה מחדש של הקונסוליה האמריקאית במזרח ירושלים: מדובר כידוע בעמדה ברורה של ממשל ביידן, שלא מומשה מסיבות שונות. זה הזמן ליישמה.
האם מדובר במהלכים אסרטיביים או מתריסים מדי מצד הממשל האמריקאי כלפי ישראל? כלל וכלל לא, בוודאי לא אל מול ההתפתחויות חסרות התקדים, ובעיקר החשש מאיבוד שליטה בשתי הזירות, הישראלית והפלסטינית כאחת. סביר שממשלת ישראל לא תרווה נחת מהם, אולם השעה כעת מחייבת את העלאת הרף, במידה ראויה, מצדה של וושינגטון. האחריות עליה כבדה מדי.
הכותב הוא שגריר לשעבר ועמית מדיניות ב"מיתווים"