כשכתבתי את ספרי "היועץ המשפטי נגד הממשלה" (הוצאת ידיעות אחרונות – עידנים), ניסיתי לעמוד על המעבר בין נושא המשרה שנקרא בשפת לעז general attorney, לבין זה שנקרא בלשון העברית היועץ המשפטי לממשלה, והגעתי למסקנה שמדובר בשיבוש לשוני שפשוט היה נוח לבריות.
נורמן בנטוויץ', שכיהן לראשונה בתפקיד זה, היה טרם מינויו ל־general attorney, יועץ משפטי של ממשל המנדט, אך היהודים התרגלו לשם תפקידו כיועץ משפטי וכך זה נשאר עד ימינו. בסתיו 1917, כשצבאות ובנות הברית כולל אנגליה בפיקודו של גנרל אלנבי נכנסו ארצה, וארץ ישראל ניתנה תחת שלטון צבאי של הכיבוש הבריטי, הוטל משטר צבאי על הארץ, וכל העניינים האזרחיים הופקדו בידיו של האדמיניסטרטור הראשי, קצין בדרגת גנרל.
לאחר חמש שנים, ביולי 1922, קיבלה בריטניה על פי הסכם לוזאן מנדט על ארץ ישראל, וסר הרברט סמואל נכנס לתפקידו כנציב העליון הראשון בארץ ישראל. בנטוויץ' היהודי, שהיה היועץ המשפטי לממשל הצבאי בתקופת האדמיניסטרציה, הפך כאמור להיות ה־general attorney, אולם השינוי בתפקודו ובתוארו לא הרשימו במיוחד את דוברי העברית, ועבורם הוא נותר היועץ המשפטי.
לנוכח שינוי הסטטוס של בנטוויץ', תפקידיו כיועץ משפטי לממשלה נהפכו למשניים, ועיקר תפקידו היה התובע הכללי. אף שבאנגליה עצמה ה־general attorney הוא תפקיד נבחר ונושא תפקיד זה מכהן כחבר בממשלה, הרי שבארץ בנטוויץ' מונה לתפקידו ולא נבחר. אולם המציאות חשבה אחרת, משום שיעקב שמשון שפירא, שהתמנה למנכ"ל משרד המשפטים (ולימים לשר המשפטים), והכיר את מעמדו של ה־general attorney, הכריז על עצמו כיועץ המשפטי לממשלה. וכך היה כאשר שפירא הפך ממנכ"ל משרד המשפטים, ליועץ המשפטי לממשלה הראשון. שפירא, אגב, הסתכסך לא אחת עם דוד בן־גוריון, אך שניהם שרדו את הטלטלות.
ביולי 1960 מונה לתפקיד גדעון האוזנר, שבהמשך צבר פופולריות לנוכח תפקידו כתובע הראשי במשפט אייכמן. בהמשך התגלע משבר גדול בינו לבין שר המשפטים דב יוסף, מה שהביא את בן־גוריון להחליט ב־1962 על הקמתה של ועדת אגרנט הראשונה. תפקיד הוועדה היה לתת בידי הממשלה כלים לצורך קביעת מעמדו של היועץ הממשלתי לממשלה ותפקידיו.
למעשה, הכוונה הייתה באמצעות הוועדה למסמס את הסוגיה, אבל זה לא ממש קרה. הוועדה ישבה על המדוכה, הוציאה דוח מסודר, הגישה את המלצותיה לממשלה, וזו אישרה בהחלטתה את דוח הוועדה. הממצאים הסדירו את סמכויותיו של היועמ"ש ובמקביל הקנו לממשלה את הסמכות לפטר את היועמ"ש, בנסיבות שהאינטרס הציבורי מחייב זאת.
35 שנים חלפו, ואז פרץ משבר נוסף בעקבות פרשת "בר־און-חברון" ב־1997, כאשר הממשלה ביקשה למנות את רוני בר־און ליועמ"ש. כבר אז ראש הממשלה היה בנימין נתניהו, שהורה על הקמת "ועדת שמגר" בהשתתפות שרי משפטים לשעבר, שבדקה את מעמדו ותפקידו של היועמ"ש. גם הפעם אימצה הממשלה את המלצות הוועדה, והן עוגנו בהחלטות הממשלה שבהן נקבע כי היועמ"ש בודק את חוקיות פעולות הממשלה, וכי הוא הפרשן היחיד המוסמך של החוק, להוציא את בית המשפט.
כלומר, המציאות כיום היא שהיועמ"ש בוחן את חוקיות פעולות הממשלה ומפרש את החוק, בכפוף לכך שבית המשפט לא פסק אחרת. הווה אומר, סמכויותיו של היועמ"ש מעוגנות בשתי החלטות ממשלה, האחת היא ממשלת בן־גוריון, שאימצה את דוח ועדת אגרנט, והשנייה היא ממשלת נתניהו, שאימצה את החלטות ועדות שמגר.
להתחבר למציאות
השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר הכריז מלחמת חורמה גלויה על היועמ"שית גלי בהרב מיארה. בין היתר, הוא מסרב שהיא תייצג אותו בבג"צים השונים באשר לחוקים שהוא מנסה להעביר בכנסת. האפשרות שאדם ייצג את עצמו בבג"ץ או יפנה לעו"ד פרטי אומנם קיימת, אך אפשרית רק ברצון היועמ"שית, ונראה שבמקרה הזה היא לא ממש מתלהבת מכך. ואולי חבל, כי זו ההזדמנות שבית המשפט יבוא חשבון עם בן גביר על כל מעלליו מאז מונה לשר.
באשר למפקד מחוז תל אביב ניצב עמי אשד, הרי שצדקה בהרב מיארה בכך שהטילה ספק בחוקיות ההדחה (כשבינתיים המפכ"ל רנ"צ קובי שבתאי חזר בו מכוונת ההדחה), שהרי שימוע לא נערך לו, והוא תנאי ראשון להדחה. בן גביר כנראה צריך לעבור סדנה בהבנת המציאות הקיימת סביבו על מנת שיפנים אותה. גם לא היה מזיק אילו בנוסף ללימודיו המשפטיים, היה משתלם קצת במדעי המדינה, כדי לדעת איך מדינה מתנהלת. מכל מקום, הגיע הזמן לשים קץ להשתוללות הבלתי אפשרית של השר המוזר הזה וחבר מרעיו, וחבל שבית המשפט לא יעשה זאת.
ומילה על בהרב מיארה. היא אינה היועמ"שית הראשונה שמנסים להדיח. למעשה, את כל ששת היועצים הראשונים מקום המדינה לפחות, ניסתה ממשלתם להדיח. החל מיעקב שמשון שפירא, דרך חיים כהן וגדעון האוזנר, המשך במשה בן זאב, מאיר שמגר ואהרן ברק. בפועל, אף שהסמכות לפטר יועמ"ש נתונה בידי הממשלה, היא מעולם לא עשתה זאת מסיבות שונות, לרבות חשש מדעת הקהל. וכאן המקום לתקן טעות נפוצה: יצחק זמיר לא הודח ב־1986 מתפקידו כיועמ"ש, אלא הודיע על התפטרותו טרם שקיבל מידע על פרשת 300.
לכן אני מעריך שגם בהרב מיארה לא ממש נתונה בסכנת הדחה, משום שלא נראה לי שהממשלה הנוכחית תנסה לעשות זאת – אבל אולי אני טועה.