בשבוע שעבר יצאו תלמידות תיכון דרכא ע"ש המר שבנתיבות לטיול השנתי שלהן. כמורה זה תשע שנים באולפנת אבן שמואל, אני יכולה לתאר לעצמי כמה התלמידות חיכו לטיול הזה שבו יחוו את יופייה של ישראל דרך הרגליים. כישראלית ממוצא אתיופי וכמורה לא הייתי מעלה בדעתי שטיול שנתי תמים יהפוך למופע גזענות. כזכור, המורות באותו טיול פתחו קבוצת וואטסאפ בשם "טיול שנתי שחורות", שבה הפכו את התלמידות שלהן מושא ללעג ולצחוק, תוך כדי נסיעה באוטובוס, מבלי להתאמץ אפילו לנסות להסתיר את מעלליהן.
זה לא שאני חושבת שבישראל 2023 אין גזענות, אבל הקלות והבוטות שבהן אותן מורות העלו על הכתב את כל המחשבות המפלות והגזעניות שלהן – צורמות לי מאוד. בזמן שבחדשות דיווחו על המקרה ועברו לנושא הבא על סדר היום הציבורי, אני סבורה שאם לא נתעכב עליו, אז מה שהיה הוא שיהיה, ועוד רבים וטובים אחרים ימשיכו לחוות באופן גלוי או סמוי התנהגויות גזעניות מעין אלו. נכון, המורות הוזמנו לשימוע ורצף של גינויים פורסם, ממנהל בית הספר ועד לשר החינוך, אבל המורות האלו הן עדיין מורות במערכת החינוך, והן הוסיפו ללוות ולהוביל את התלמידות לאורך הטיול כולו.
כששמעתי לראשונה על המקרה הזה הייתי בבית שלי שנמצא בתוך הפנימייה שבה אני מלמדת. המקרה הזכיר לי מקרה אחר של חברה קרובה, מורה בבית ספר אחר, שסיפרה לי איך יום לפני תחילת הלימודים, כשהגיעה לבית הספר להכין את הכיתה לרגל פתיחת השנה החגיגית קיבלה את פניה מורה חדשה בחדר המורים שאמרה: "את יכולה להביא בבקשה סמרטוט ומגב כי נשפך פה קפה". היא לא הבינה שמדובר במורה והניחה שהיא המנקה.
לא משנה כמה שנים חלפו, כמה תקרות זכוכית ניפצנו, לא משנה שעליתי לכאן בגיל שנתיים והיום אני כבר בת 34, הגזענות בישראל 2023 עדיין כאן. אם לא ינקטו יד קשה נגדה, היא תישאר. אני וגם חמשת ילדיי שנולדו כאן בארץ נשלם את מחיר ההפקרה, אם המערכת לא תוקיע מתוכה אנשים כאלו. החובה המוסרית שלנו כחברה היא שאותן בנות וחברותיהן יוכלו לקום בבוקר, ללכת לבית הספר, לרכוש השכלה וערכים ולדעת שכל העתיד עוד לפניהן.
הכותבת היא מורה, בוגרת תוכנית "מרי"- תוכנית עתודה ניהולית למורים ישראלים ממוצא אתיופי של ארגון "עולים ביחד"