הצעת הקואליציה לשינויים במערכת המשפט והזעזוע והמאבקים שזה עורר בישראל - הציפו מעומק החברה הישראלית בעיות יסוד הרבה יותר חמורות וכבדות משקל משינויים אפשריים במערכת המשפט. אפילו אם בעוד חודש תוצע רפורמה מוסכמת על כל סיעות הבית בכנסת ישראל, בעיות היסוד שהוצפו עכשיו לא יבואו על פתרונן.
המאבק שמתחולל היום אינו רק על אופייה ותוכנה של הרפורמה במערכת המשפט או השינויים במשטר, זהו כבר מאבק בין שני מגזרי אוכלוסייה שלא הצליחו למצוא עד היום את הדרך לחיות יחדיו, ולא באשמתם, אלא באשמת המערכת הפוליטית; באשמת מוכנות של מפלגות למכור את עתיד המדינה למען כוח השלטון.
על פני שנים נראה שלא הייתה בעיית אמת בחיים המשותפים של מגזרי האוכלוסייה השונים, אבל זה היה למראית עין בלבד, שכן הניגודים בין אוכלוסיית החרדים והמפלגות הדתיות הקיצוניות לבין מגזר האוכלוסייה החילוני הליברלי רק התעצמו עם השנים. המאבק המתחולל היום מול הצעת הקואליציה להעביר רפורמה במערכת המשפט פותח בפנינו ראיית עומק אל מה שקורה באמת.
כל המפלגות בישראל הדואגות לעתידה של מדינת ישראל כמדינה חזקה ומתקדמת - מוטב שישימו לב לתמרור האזהרה שהוצב כיום בפנינו. תהליכים אטיים בעלי אופי חוקי וחברתי הבשילו - פרי העובדה שלא הצלחנו ליצור אחדות לאומית במישור הפוליטי – והם חלחלו לשדרות הרחבות של כלל החברה בישראל.
מאז 1980, פעמיים בהיסטוריה הפוליטית של המדינה, הוקמו ממשלות אחדות לאומית. הראשונה הייתה בשנת 1984 והשנייה בשנת 1988. לממשלת האחדות הראשונה היו הישגים היסטוריים רבי חשיבות גם בתחום המדיני וגם בתחום הכלכלי. בתחום המדיני הייתה זו הנסיגה מביצת לבנון. בתחום הכלכלי, עיצוב התוכנית הכלכלית של שנת 1985 שהעלתה את כלכלת ישראל על פסי הבראה ושגשוג.
שני מהלכים רבי משמעות אלה לא היו מושגים אם לא הייתה לנו ממשלת אחדות לאומית. ממשלת האחדות השנייה של שנת 1988 התקיימה סביב מתח לא פוסק בין תנועת העבודה לתנועת הליכוד בנושא השגת הסכם שלום עם הרשות הפלסטינית. היא הופלה ביוזמתו של שמעון פרס במרץ 1990. תנועת העבודה, שמנתה אז 39 חברי כנסת, הצליחה להפיל את ממשלת האחדות הלאומית מכוח אותו מהלך ידוע הקרוי "התרגיל המסריח".
וזה אכן היה תרגיל מסריח, שכן בהסכם הקואליציוני שנעשה ביסוד הקמתה של ממשלת האחדות השנייה הוסכם שאף צד לא ינסה להקים ממשלה חלופית תוך תקופת כהונתה של ממשלת האחדות. הוסכם כי במקרה של משבר הולכים לבחירות חדשות. אבל לא כך פעל פרס. הוא פירק את ממשלת האחדות הלאומית וגם חרץ אז את גורלה של תנועת העבודה.
הידרדרות תנועת העבודה למצבה העגום היום ממפלגה שפעם היו לה 40 מנדטים ואף למעלה מזה - לתנועה שכיום יש לה ארבעה מנדטים, החלה עם הפלת ממשלת האחדות. תנועת העבודה, שאמורה להיות תנועה חילונית ליברלית, החליטה ליצור שותפות עם מפלגות הדת הקיצוניות והחרדיות ועשתה את כל הוויתורים הנחוצים למען גיוס הגוש הקיצוני של המפלגות הדתיות.
במהלך השנים המשיכה לעשות זאת גם תנועת הליכוד. אכן, בשנת 2009 היה ניסיון נוסף לשותפות בממשלה בין הליכוד לתנועת העבודה, אבל מאבקי מנהיגות בתוך תנועת העבודה חיסלו הזדמנות זו.
כשתפיסת השלטון מחייבת קואליציה ביחד עם מפלגות חרדיות ומפלגות קיצוניות בתחום הדת, אי אפשר לייצג נאמנה את הציבור החילוני הליברלי. הרכב קואליציוני כזה נעשה על חשבונו של הציבור החילוני, וזה הפך עם השנים להיות נורמה בחיינו הפוליטיים. התעלמות זו מהאינטרסים הלגיטימיים של הציבור החילוני היא זו שכיום מעוררת את ההתקוממות והמרד של אוכלוסייה זו.
חוקים של אי־שוויון בין שני פלגי האוכלוסייה הגדולים בישראל, כמעט חציית אוכלוסיית ישראל לשניים, מייצרים מתקפה בלתי נמנעת ונמשכת על האינטרסים הבסיסיים ביותר של ציבור זה. במהלך עשרות השנים האחרונות השלטון נקנה תמיד על חשבון הזכויות הבסיסיות של הציבור החילוני הליברלי בישראל. מפלגות פוליטיות הוליכו ציבור זה שולל, ואי אפשר להוליך ציבור שלם שולל ללא סוף.
בשאיפתה לכוח שלטוני, תנועת העבודה מעלה באמון של ציבור בוחריה אף שהיא דיברה תמיד על חתירה לשלום. מסיבה זו צמחו בחלל שנוצר מפלגות חדשות כמו "יש עתיד" או "המחנה הממלכתי", ותנועת העבודה איבדה את ייעודה ההיסטורי. אני אומר זאת משום שתנועת הליכוד אינה כיום מפלגה המייצגת בעיקר ציבור חילוני. היא מייצגת גם ציבור חילוני, אבל חלק גדול ממנה כיום מעניק עדיפות לאידיאולוגיה דתית.
אם אנו רוצים לשמור על מדינת ישראל כמדינה חזקה ומתפתחת, גם כלכלית וגם ביטחונית, אנו חייבים לשאוף לעיקרון של שוויון בין מגזרי האוכלוסייה, גם בחובות וגם בזכויות. אנו חייבים למנוע חקיקת חוקי דת חדשים הפוגעים בציבור החילוני. החתירה למדינת דת לא תאפשר חיים משותפים. הסכנה באה היום לביטוי חזק מאוד גם בקרב המגזר העסקי ובמיוחד בקרב המשרתים במילואים בצה"ל.
טובים וחזקים אצלנו התורמים תרומה אדירה לביטחון ולכלכלה לא מוכנים יותר לשלם את מחיר קיפוחם. הם לא מוכנים יותר לשאת בנטל בעוד אוכלוסיות שלמות אינן נושאות בנטל ונהנות בנדיבות מתקציבי המדינה. אם לא נשנה כיוון ונחתור לשוויון של אמת, עתיד המדינה בסכנה. רבים לא יהיו מוכנים יותר להמשיך ולחיות במדינה המפלה אותם לרעה או השוחקת אט־אט את חופש הפרט.
את המסר החשוב הזה מוטב שכל המפלגות הפוליטיות יפנימו היטב, ולא רק מטעמי שיקול של העדפת עתיד המדינה על פני שיקולים אינטרסנטיים צרים, אלא גם מהסיבה שהמשך מדיניות מפלה תפגע במרבית המפלגות שאינן חותרות להפוך את ישראל למדינת דת.