עלייתה בעבר של רע”ם, המפלגה בראשות מנסור עבאס ששמה לה למטרה להביא לשילוב ערביי ישראל בחיים הציבוריים ובמערכת קבלת ההחלטות בישראל, היוותה משב רוח מרענן בזירה הפוליטית הישראלית והייתה בעלת חשיבות רבה לעתיד יחסי יהודים וערבים במדינה. לאחרונה אני עוקב אחרי הרכב משתתפי הפגנות המחאה נגד ההפיכה המשטרית כדי לבחון את מידת ההטרוגניות של האוכלוסייה המפגינה.
על אף התדמית החילונית האליטיסטית של ההפגנות גיליתי בעירי, גבעת שמואל, כי בין המוחים ישנם רבנים ומובילי דעת קהל בקרב מי שמכנים עצמם ציבור הציונות הדתית. מסתבר כי גם בין תומכי הימין יש מי שטירוף החקיקה של נתניהו, לוין ורוטמן אינו לרוחו, והחשש מפירוק האומה הישראלית לרסיסים מטריד את אותם מפגינים ייתכן אף יותר מאשר ארץ המוצא של שופטי בית המשפט העליון.
סרקתי את ההפגנות בחלקים רבים בארץ, ולצערי כמעט לא נתקלתי בערבים בין המפגינים, ובוודאי שלא בהפגנות ביישובים ערביים. שאלתי את עצמי: האם הפגיעה בבג”ץ לא תשפיע עליהם? הרי לא פעם בית המשפט העליון מנע פגיעה בזכויות אזרח בסיסיות של אזרחי ישראל הערבים.
לצערי הבנתי כי מסע ההשתלבות של ערביי ישראל בחברה הישראלית, פרי משנתו של ידידי השייח’ עבדאללה נימר דרוויש, שאותו הוביל מנסור עבאס, לא הושלם ולא הגיע ליעדו. ערבי ישראל ממשיכים, ברובם, לחוש תחושת ניכור ואינם מרגישים מספיק שייכות למדינת ישראל. המאבק על אופייה הדמוקרטי לא נוגע להם מספיק.
חשבתי, לתומי, שאראה את עבאס מוביל הפגנות מחאה ואת כוהני הדת המוסלמים בארץ מוציאים פסק הלכה הקורא לציבור להשתתף במחאה ולהיאבק למען דמוקרטיה ושוויון זכויות, אך לא כך קורה. המיעוט הערבי הגדול בישראל הוא, לדעתי, חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל (גם אם יש בקרבם מי שכופרים בכך). לכן, חשוב שייטלו חלק במאבקים על דמותה של ישראל, שהם אזרחיה בדיוק כמוני. אסיים בקריאה לאזרחי ישראל הערבים: רמדאן כרים ובואו להפגין.