במהלך השלושה חודשים האחרונים, נדמה שלא משנה כמה נתרגש, נזעם, או אפילו נעקוב אחרי כל פוש ועדכון הדולף ממליאת הכנסת, משהו בנו כבר לא יופתע כתמול שלשום. עוד חוקים משונים שאין שום סיבה להעביר, עכשיו ובכלל, עוד החלטות שעלולות להעמיק את הקרע ההולך ונפער בעם, ובעיקר הפגנות שנראה שלא מזיזות אף לא פירור גבינה אחד במשכן בירושלים. מאף צד.
השבוע, בדיוק כשהייתי בקופה בסופרמרקט, מנסה להימנע מהתורים של לפני החג בלא הצלחה, מצאתי את עצמי מביטה בטלפון כלא מאמינה. ראש הממשלה בנימין נתניהו החליט לפטר את שר הביטחון יואב גלנט, מי שהיה יד ימינו במשך שנים, הגיע לתפקיד אחרי לא מעט טלטלות מקצועיות וחלום גנוז להיות רמטכ"ל, איש שהמערכת הביטחונית היא לחם חוקו ובאופן מפתיע גם אין על כך ויכוח. לפטר. ועל שום מה, אם ניכנס קצת לז'רגון של פסח? על כך שהעז לחלוק את דעותיו באשר לרפורמה המשפטית כשנתניהו בחו"ל ולהבהיר כי יש לעצור את החקיקה, זאת בניגוד ללא מעט חברי ליכוד שמצפינים את מה שהם חושבים כמו האפיקומן המסורתי.
לפטר. בתקופה הביטחונית הרגישה ביותר בשנה, בדיוק בחודש הרמדאן, לאחר מספר פיגועים איומים ואירוע ביטחוני חמור בצפון. הסתכלתי על המילים הללו, ונחתה עליי מן התפקחות מצמררת, התפקחות של אימה. הבנתי סופית את מה שרבים הבינו כבר מזמן – גם הביטחון לא חשוב מספיק עבור הצמרת הפוליטית ובראשה ראש הממשלה, כשמשהו ששובר אותנו לרסיסים עומד על הפרק. ואגב, זה בדיוק מה שחשבו בעולם, ובייחוד בעולם הערבי שחכך ידיו בהנאה, כשהתברר שהחלטנו להכריז על אווירת סוף קורס במשרד הביטחון.
אבל זה ממש לא עבר בשקט. כמה שעות אחרי, יצאו מאות אלפי אנשים לרחובות במפגן ראווה שלא נראה כמותו בכל חודשי ההפגנות, וצעקו בקול ברור מילה אחת בעלת חמש אותיות: מספיק. הגיעו מים עד נפש. לא הביטחון שלנו ושל ילדינו, לא פחד ללכת ברחובות, לא עוד התיישרות קואליציונית כחזות הכל. ופתאום, כמו שהיה ידוע מזמן, הפך גלנט לקונצנזוס, לקו פרשת המים, לרגע בו גם הרבה מאוד תומכי ימין הרגישו שמוכרים להם מעשיות.
אני חייבת להודות שמאותו ערב, ולמחרת, הייתה לי מועקה איומה. מצד אחד, השלטון מתפרק עבור נזיד עדשים של תמורות משפטיות שלא צריכות להיראות כך במדינה מתוקנת, מצד שני שנאה ואי סבילות להכיל את התגובה המובנת מאליה של הציבור. מעצרים של מפגינים, אלימות של שוטרים ונגד שוטרים שגם הם בסך הכל מנסים להתפרנס, הסתה משני קצוות הקשת ותחושה כללית שהמדינה שלנו זולגת מבין האצבעות.
איכשהו, פעם ראשונה מיריית הפתיחה של המחאה, הצליח הרחוב להשפיע על נתניהו. בהצהרה לציבור הודיע על השהיית החקיקה למושב הקיץ של הכנסת, החלטה שעלתה לו באישור להקמת משמר לאומי שיהיה כפוף לשר בן גביר, רק כדי שלא יתפטר מהממשלה. למי שתהה, הסיכוי שהכנסת אכן תגיע למושב הקיץ בלי הצבעת אי אמון, פירוק, או כל תרחיש שיאלץ אותנו לצאת לבחירות, לא מוחלט. אמנם עדיין לא תורגמו למעשים קולותיהם הכמוסים של אלו שככל הנראה מתנגדים לרפורמה מתוך הליכוד, דוגמת חברי הכנסת דני דנון, דוד ביטן ויולי אדלשטיין, והשרים ניר ברקת וספק ישראל כ"ץ שכמעט לא התבטא בנדון, אבל חג הפסח עשוי בהחלט להפוך לשעת כושר.
יש גבול, וקוראים לו ארצות הברית
וגם זה קרה השבוע: נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן טען כי לא יזמין את ראש ממשלתנו לבית הלבן בקרוב. למה? התנהלותו עם הרפורמה. לא נפלנו מהכיסאות. מה שאני פשוט לא מצליחה להבין, זה איך אדם שיחסי החוץ הם אחד ממקורות גאוותו בנאומים, בקמפיינים ואיפה לא, יכול להתייחס לאמירה כזו בשוויון נפש ולא ללחוץ מיד על הברקסים, ולצמיתות. לגנוז. להוריד הילוך. האיש שיודע יותר מכולנו כמה אנחנו חייבים את בת בריתנו האמריקאית, בייחוד אם בא לנו להישאר חזקים מספיק מול מדינה קטנה ושמה איראן. אבל דממת אלחוט. וזאת, חברים, טעות אסטרטגית איומה שעלולה לעלות לנו ביוקר. לכולנו. גם אם חיכינו לשינויים במערכת המשפט כל חיינו.
אתמול , רגע לפני שניגשתי לסכם את השבוע הזה שהרגיש כמו חודש לפי מינון הדרמות, התרחש עוד משהו מעניין. מתברר שבעקבות לחץ מגורמים פוליטיים גם כאן וגם בארה"ב, השר גלנט יישאר כנראה במשרד הביטחון במידה ויתנצל.
יש לי רק שאלה פשוטה, יתנצל על מה? על הבעת דעה, כמו שעשה קונסול ישראל בניו יורק הפורש אסף זמיר? על גינוי תופעת הסרבנות תוך קריאת כיוון להאטת הקצב? על הרצון שלא נגיע לסדר פסח מקוטבים כמו שלא היינו בחיים? סיבוב הפרסה הזה של נתניהו מוכיח שהמושכות במקום אחר, הרחק מלשכתו במשכן. ובאשר לגלנט? הוא שר ביטחון מצוין וחייב לשוב לעמוד כחומה בצורה, אך התנצלות מסוג זה משמעותה הנצחת הדממה שתשתלט על חברי הליכוד, דממה שמעמידה לפתחנו סכנות באינספור תחומים.