פרשת רומן זדורוב הסתיימה, כפי שראוי היה שתסתיים. החשדות נגדו היו כבדים, אבל נותר יותר מספק סביר. במדינה ליברלית אין מנוס מזיכוי בנסיבות אלה. אולם המשפט החוזר בעניין זדורוב וזיכויו הם היוצאים מהכלל בשיטתנו. הסיכוי לזיכוי במדינת ישראל קרוב לאפס. מרבית הנאשמים מורשעים, בין במשפט ובין בהסדר טיעון, שהם נאלצים, לא פעם בחוסר ברירה, להשלים עמו. מי שהורשע, סיכויו למשפט חוזר, גם אם בפיו טיעונים בעלי משקל, אף הם לא גבוהים בהרבה מאפס.
בתי המשפט בישראל סיגלו לעצמם אופי תביעתי חריף. הם הגנו בהצלחה על זכויות נשים וזכויות להט"ב, אולם בתחום הפלילי ההגנה על זכויות האדם היא מהם והלאה. בתחום זה פועלים בתי המשפט בכיוון הפוך מהמצופה מהם. בקשות למעצר מאושרות כמעט אוטומטית, כך גם בקשות להאזנת סתר, והרשעה אחרי הגשת כתב אישום היא כמעט מובנת מאליה.
חשוב להדגיש: המשפט הפלילי הוא התחום החשוב ביותר לזכויות אדם. זהו התחום שבמסגרתו עלול אדם לאבד את החופש האישי, להישלח למאסר, להיות חשוף לחקירות, לחיפושים, לפגיעה בפרטיותו, לאבד את כבודו, את רכושו, את מעמדו, את כל אשר לו.
בישראל חולל בית המשפט העליון מהפכה משפטית כשהוא נושא את דגל זכויות האדם ושלטון החוק. אולם קרה ההפך הגמור. המהפכה המשפטית לוותה בפגיעה קשה בזכויות אדם, בערעור עקרונות היסוד של חזקת החפות ועקרון החוקיות, ובפגיעה בכללי ההגינות הבסיסית בניהול המשפט הפלילי. למעשה, היינו עדים לא אחת לסימביוזה בין בית המשפט לבין התביעה הפלילית ולכך שהשימוש הפסול במשפט הפלילי הקל במידה רבה על הנהגת המהפכה המשפטית והכביד על ההתמודדות איתה.
תופעה מעניינת אחרת, ושוב בניגוד לתעמולה הנשמעת בציבור, היא שעמדת הכנסת בתחום המשפט הפלילי היא כרגיל ליברלית. הכנסת דוגלת בעקביות בחזקת החפות. בית המשפט העליון נוקט עמדה הפוכה, אנטי־ליברלית, ולפיה כתב אישום כמוהו כהרשעה. תיאורטית מדובר בחזקת הרשעה לצורך המשפט המינהלי (כתב אישום מהווה עילה לפיטורים או להשעיה וכן לשלילת האפשרות לקבל תפקיד ציבורי). אולם בפועל דומה שזהו גם היחס במשפט הפלילי עצמו, שבו נדרש הנאשם "להוכיח את חפותו", שעה שבמדינה דמוקרטית היינו מצפים לכך שהתביעה היא שתוכיח את אשמת הנאשם. למעשה, המשפט הפלילי מהווה תחום שבו נאבק בית המשפט, למרבה הצער בהצלחה, כדי להשליט את גישתו התביעתית ולהתגבר בכך על הגישה הליברלית של הכנסת.
בתפקידי כשר המשפטים סברתי שמן ההכרח להתמודד עם הפגיעה בזכויות אדם הנעשית במסגרת המשפט הפלילי. דרך פעולה אחת הייתה באמצעות מינוי עורכי דין פרטיים בעלי רמה לתפקידי שיפוט. בדרך זו ניתן לצמצם את הסימביוזה בין התביעה לבין בתי המשפט. למינויים אלה היו יתרונות חשובים נוספים. למערכת צורפו אישים בעלי ידע וניסיון בעסקאות מסחריות גדולות שגם זכו להכיר את המשפט הפלילי מצד הסנגוריה, ומנקודת ראותם של נאשמים שעברו טיפול משטרתי.
בפרשת זדורוב דנו בבית המשפט העליון, בין השאר, שני שופטים. יורם דנציגר, שסבר (בסיבוב הראשון של משפט זה) בדעת מיעוט שיש לזכות את זדורוב מחמת הספק. השופט השני שדן בעניין, חנן מלצר, הוא שהחליט על המשפט החוזר שהוביל לזיכוי (ברוב דעות) במחוזי. שני השופטים, מלצר ודנציגר, הגיעו לבית המשפט העליון במישרין מהשוק הפרטי. שניהם מונו בתקופת כהונתי כשר המשפטים, במסגרת אותה מדיניות מינויים שהנהגתי. בינתיים שניהם פרשו מהעליון, ולצערי מונה לעליון במקומם רק עורך דין אחד (השופט יחיאל כשר).
לא אפרט צעדים נוספים שעשיתי בתחום זה. חלקם לא צלחו (כך, למשל, לא עלה בידי לסיים את הליך החקיקה של הצעת חוק שהגשתי שנועדה להגביל, באמצעות התיישנות, את משך הטיפול בעניינים פליליים). צעד אחר שביקשתי לעשות היה מינוי ועדת בדיקה ממשלתית לבחינת השערורייה של העלמת האזנות הסתר במשפטו של חיים רמון (האזנות אלה הועלמו ממנו, והפרקליטות הכחישה פעם אחר פעם את דבר קיומן. הן התגלו בשלב מאוחר, שעה שגילוין בשלב מוקדם יותר היה יכול לסייע לזיכויו מאשמת השווא שיוחסה לו).
ועדת החוקה של הכנסת תמכה פה אחד במינוי ועדה זו, אולם היועץ המשפטי דאז, מני מזוז, הצליח להכשיל את המהלך, בין השאר בהסתמך על חקירות שהתנהלו נגד ראש הממשלה אהוד אולמרט ונגד מספר ניכר של חברי ממשלה נוספים.
הרפורמה המשפטית שמתכננת הממשלה הנוכחית כמעט אינה מתמודדת עם נושא זה, למעט בעניין מרכזי אחד. כוונתי לתיקון המוצע שלפיו חוות דעת היועץ המשפטי לא תחייב את הממשלה וכי לא יהיה בכוחו של היועץ לשלול מהממשלה את האפשרות להיות מיוצגת בבית המשפט.
התרעות פיקוד העורף