בשבועות האחרונים התרחש במזה"ת מקבץ אירועים דרמטיים המשקף תמורות בזרמי העומק האזוריים. אותם שינויים טקטוניים מחייבים את שחקני המרחב לחשב מסלול מחדש, ובכלל זאת לבחון את עוצמת בעלי בריתם ואויביהם ולעדכן את תפיסותיהם ומדיניותם. לישראל חלק מרכזי בתמורה המתחוללת, ובה בעת זו גם משפיעה על מצבה האסטרטגי.

המלחמה הבאה בפתח? בכיר בטחוני לשעבר: "המצב מבעבע, אנחנו במדרון חלקלק"

במוקד ניצב השינוי בגישת מנהיגי העולם הערבי הסוני כלפי הציר השיעי בהנהגת איראן. במסגרת הזאת בלטו חידוש היחסים בין סעודיה לאיראן ולסוריה; הסכמת טהרן ואיחוד האמירויות לפתיחה מחודשת של שגרירויות; חתירת שתי מדינות המפרץ להפסקת לחימה עם המשטר החות'י בתימן, בן חסותה של איראן; וכן חזרת אסד לחיק העולם הערבי, כפי שהדבר מגולם בביקור בכירים סורים במדינות המפרץ ובמצרים. בנוסף, תשתתף סוריה בפסגת הליגה הערבית בחודש הבא בריאד לראשונה מאז 2011, אז הושעתה דמשק מהכינוסים בעקבות מלחמת האזרחים במדינה.

חימום היחסים בין אותם אויבים מושבעים משקף בראש ובראשונה חוסר אמון ערבי עמוק כלפי ארה"ב, ובמוקדו ההערכה כי זו לא תפעיל כוח נגד איראן, הנתפסת כאיום קיומי מבחינת חלק גדול מהעולם הערבי, בפרט מדינות המפרץ. מתוך שיקול שכלתני מעדיפים מנהיגיהן "עסקה עם השטן" על פני המשך עימות עמו תוך הסתמכות על משענת רעועה, שדימויה התכרסם בעקבות הנסיגה מאפגניסטן (וקודם לכן מעיראק), והגישה המגומגמת משהו נוכח המלחמה באוקראינה.

20 שנה לאחר שהפגינה מעורבות תקדימית במזה"ת, כשכבשה את עיראק בדרך למימוש חזונה לעיצוב מחדש של האזור – ובכך גרמה לרעידת אדמה אסטרטגית שהדיה ניכרים עד היום – מצוי מעמדה של וושינגטון במזה"ת בשפל תקדימי. החשדנות כלפי ארה"ב מתעצמת נוכח דיוקן ההנהגה הדמוקרטית בוושינגטון, שכבר הסבה לרבים בעולם הערבי, ובפרט לסעודיה ולמצרים, עלבון פומבי ופגיעה בדימוי מבית ומחוץ בעקבות תביעות לקדם רפורמות פנימיות ודמוקרטיה. האכזבה הערבית מהאמריקאים מלווה בהתרסה בוטה: סעודיה קידמה קיצוץ מפתיע בהפקת הנפט בניגוד לרצון ביידן להוזלת מחירי הדלק ואירחה את הצי הרוסי בנמל ג'דה; ומצרים, לפי מסמכי הפנטגון שהודלפו, הבטיחה לספק לרוסיה 40 אלף רקטות.

השחקנים הערבים נתונים במלכוד עמוק. מצד אחד, כאמור, הם אכולי ספקות כלפי וושינגטון, אך מהצד האחר מבינים שאין חלופה לקשר האסטרטגי עם ארה"ב: רוסיה חלשה ביסודה, כפי שמומחש במלחמה באוקראינה; סין אומנם נכנסת לחללים שמותירה ארה"ב, כפי שהדבר התבטא בחסות שהעניקה לפיוס האיראני־סעודי, אך מתנהלת לאור אינטרסים צרים וללא חזון רעיוני גלובלי; ולאיחוד האירופי השפעה חיצונית מוגבלת. בעקבות כך מחפשים השחקנים ערובות לשרידות, למשל כוח גרעיני שלפי מספר דיווחים מבקשת סעודיה להשיג, לרבות באמצעות סיוע רוסי וסיני.

איראן היא הזוכה המרכזית מההפקר האסטרטגי, אולם יש להציב סייגים בפני אמירות נחרצות וחד־ממדיות המושמעות בהקשר הזה. ביטחונה העצמי של טהרן אכן מתחזק: היא מתקדמת בהתמדה בתוכניתה הגרעינית, לא חשה איום ממשי מצד הזירה הבינלאומית, מחזקת את התיאום בין חברות מחנה ההתנגדות, ונוקטת העזה רבה מבעבר במהלכיה נגד ישראל, כפי שזה משתקף בסבב ההסלמה הנוכחי.

עם זאת, איראן היא עדיין מדינה בעלת "בטן רכה" בדמות ניכור עמוק של הציבור כלפי המשטר ומצב כלכלי רעוע, בנוסף לעוינות שורשית מצד המרחב הסוני. זאת ועוד, איראן אומנם מעודדת במרץ את כלל אויבי ישראל לפעול נגדה ומסייעת להם, אולם לא כולם הם "עושי דברה" הפועלים מכוח הנחיות המשוגרות מ"חמ"ל מרכזי בטהרן" – טיעון שכיח בשיח הישראלי המספק תמונה שטחית על תמונת המציאות הסבוכה. הדבר נכון בפרט לגבי חמאס, שיחסיו עם טהרן מלווים במשקעים רבים, ואשר אינו זקוק לפקודה חיצונית כדי לקדם טרור או הסתה נגד ישראל – מהלכים שהוא יוזם זה שנים.

ארבע רגליים אסטרטגיות

לגל ההסלמה הנוכחי השפעה על חישוב המסלול המחודש בעולם הערבי. ידידותיה של ישראל, קל וחומר אויבותיה, רואות בהתנהלותה ובתוצאות המערכה אומדן לחוסנה, ללכידותה ולמידת הרתעתה – אשר רבים במזה"ת סבורים, מקווים, או חוששים כי נפגעו בצל המשבר הפנימי.

ישראל כבר החלה לספוג נזק אסטרטגי על רקע השינוי המתרחש בזרמי העומק במזה"ת. הפגיעה במעמד ארה"ב מקרינה גם על דימויה, מגמה המתעצמת נוכח סדקים חריפים המתגלעים בין שתי המדינות, והפעם לא בגין מחלוקות בסוגיות חוץ וביטחון, אלא בשל תמורות פנימיות בישראל.

במקביל, נראה שחלון ההזדמנויות האסטרטגי שנפתח בשנים האחרונות בדמות "יוזמות אברהם" נסגר בהדרגה. הוא נוצר על רקע חרדה ערבית עמוקה מהאיום האיראני והערכה כי ישראל וארה"ב של טראמפ – שלא היססה לפרוש מהסכם הגרעין ולחסל את קאסם סולימאני – מהוות מענה אסטרטגי שחשוב לבססו גם במחיר דחיקת הנושא הפלסטיני, הנתפס ממילא בעיני רבים בעולם הערבי כעול מתמשך, מפריע ומייאש.

על רקע הנסיבות האסטרטגיות השליליות, מומלץ לישראל להתמקד בייצוב ובשימור אינטרסים, תוך הסתמכות על ארבע רגליים אסטרטגיות.
הרגל הראשונה היא נקיטת זהירות והרגעה בהקשר למערכת הפלסטינית בכלל ולהר הבית בפרט – סוגיות המקרינות באופן שלילי על היחסים עם הזירה הערבית והזירה הבינלאומית.

הרגל השנייה היא התמקדות בפרויקט הגרעין האיראני, דבר שמחייב תמיכה בינלאומית ולפיכך מצריך גם כן את ייצוב המערכת הפלסטינית.
הרגל השלישית היא סיום ההסלמה הנוכחית בדרך שתשמר (או תשקם) את ההרתעה הישראלית בעיני הציבור מבית, העולם הערבי והקהילה הבינלאומית, וזאת באמצעות פגיעות בנכסים איראניים בזירה הצפונית, לצד שינוי כללי המשחק עם חמאס, שמפגין התרסה גוברת, לרבות על ידי עיצוב מחודש של המדיניות האזרחית הנדיבה כלפי עזה.

הרגל הרביעית היא החשובה מכל – בלימה ברורה ומיידית של הרפורמה המשפטית, שמיום ליום מוכח כי היא מסיבה לישראל נזק אסטרטגי רב־ממדי. על מקדמיה להבין כי גם אם מבחינתם צדקתם מוחלטת, עצם קידום המהלך פוגע ועוד יפגע אנושות בחוסנה הפנימי ובדימויה החיצוני של ישראל, מצב שמחייב גישה ממלכתית המתעלה על פני כל שיקול פוליטי או אידיאולוגי.

בטווח ארוך יותר, מומלץ כי גם ישראל תבצע חישוב מסלול מחדש. במסגרת זאת חיוני יהיה לגבש אסטרטגיה שלמעשה אינה קיימת במהלך ארבע שנות המשבר הפנימי (ועוד לפני כן) במגוון אתגרים קיומיים ובראשם הגרעין האיראני, הגלישה המתמשכת למציאות של מדינה אחת בזירה הפלסטינית, וכן הצורך להגדרה עדכנית וברורה של יחסי המדינה עם אזרחיה הערבים.

בכך תפסיק ישראל להתנהל מכוח ההתרחשויות ההיסטוריות, אשר נופלות על ראשה לפרקים בהפתעה – ותחזור לשמש מדינה המוּנעת מכוח חזון בהיר, נקיטת יוזמות ובשלות להכרעות אסטרטגיות.

הכותב הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן