בשבועות האחרונים הבשיל תהליך מרתק של הסדרים במזרח התיכון, שמשתלב במגמת הפיוס בין שורת שחקנים מרכזיים באזור, אולם יש באמתחתו מהלכים מפתיעים וחשובים יותר, בהם חידוש היחסים בין סעודיה ואיראן וזהות המתווך הסיני. אם לא די בכך, הנורמליזציה בין משטר אסד בסוריה והעולם הערבי מגיעה לשיאה עם חידוש היחסים הדיפלומטיים הצפוי בין ריאד ודמשק. בהקשר הסורי מדובר בתהליך הדרגתי שהתקיים בשנתיים האחרונות, אולם הוא הואץ בעקבות רעידת האדמה בטורקיה ובסוריה.
חשוב להדגיש: לא מדובר בהתפתחויות מקריות שהזדמנו יחדיו, אלא בתובנה בקרב השחקנים העיקריים באזור כי בנסיבות הנתונות ראוי לחזק מגמה של הסדרים וקבלת המציאות: אם בדמות משטר אסד שנותר על כנו למרות פשעי המלחמה, או שיח קונסטרוקטיבי יותר עם טהרן, דווקא לנוכח החשש ממהלכיה.
מה עומד בבסיס הכרה זו? ראשית, מעמד ארצות הברית באזור; ההכרה הסעודית בהכרח בדו־שיח פורמלי עם איראן משקפת תחושה של פחות אמון מצד ריאד בעמידת וושינגטון לצדה בשעת הצורך. לא מדובר בקרע ביחסים, אלא בסימני שאלה כלפי וושינגטון וסדר עדיפויותיה כלפי המזרח התיכון. שנית, חל תהליך הדרגתי של נורמליזציה בין מדינות ערביות ודמשק - איחוד האמירויות פתחה מחדש את שגרירותה בדמשק ב־2018, ירדן הודיעה על חידוש היחסים עם סוריה ב־2021. ישנה הבנה כי אין מנוס משיפור השיח עם טהרן; ולצד זאת, זו העת לאמץ מחדש את סוריה לחיק הערבי כדי לייצב את הזירה הסורית ואולי אף להרחיקה, ולו במעט, מהחיבוק האיראני.
מהן ההשלכות על ישראל? חידוש היחסים בין סעודיה ואיראן הוא הפתעה אסטרטגית, אף אם סימניה אולי נצפו במסדרונות המודיעין. נתניהו מיקם את קידום היחסים בין סעודיה וישראל במרכז תוכנית הפעולה המדינית. אין בהכרח סתירה בין הדברים, אולם מבחינת ישראל התמונה מורכבת במיוחד. הכרסום במחויבות האמריקאית כלפי האזור, בייחוד בהקשר האיראני, מדאיג ועלול להעיד על חשש ערבי כי דרכה של איראן למדינת סף גרעינית היא בלתי נמנעת. התקווה שישראל תוכל להשפיע על המדיניות האמריקאית אפשר שנחלשה.
ברור לטהרן שיריבותיה נקטו את המהלכים הללו לנוכח אי־האמון וההתנגדות למדיניותה, אולם מבחינתה יש בכך כדי לחזק את הביטחון ב”צדקת דרכה”, ביכולתה להתמודד עם הסנקציות ואף בחתירה קדימה בהקשר הגרעיני. התהליך האזורי משקף תובנה שלפיה יש לחפש שיח קרוב עם יריבותיך, דווקא בנסיבות שבהן מחויבותה של המעצמה האמריקאית לא ברורה. לא ברור לאן תהליך זה יוביל, אולם לבטח הוא מחייב חשיבה חדשה בישראל. זה מחייב את ישראל לנקוט מדיניות מרסנת כדי למנוע פגיעה במעמדה בעיני ידידותיה.
על רקע כך, השסע הפנימי בישראל והאופן שבו נתפסים מהלכיה פוגעים באינטרסים ישראליים ראשונים במעלה. היא נתפסת כשחקן שלא ברור לאן הוא צועד. ראוי שישראל תפנים את משמעויות התהליך האזורי - ובמהרה.
הכותב הוא שגריר (בדימוס), עמית מדיניות ב"מיתווים" ומרצה בחוג למדע המדינה במכללת עמק יזרעאל