היית בן 12, שורד מלחמת העולם השנייה, כאשר עלית לארץ לבדך בשנת 1949, היישר למעברת עולים בגבול חדרה־פרדס חנה. סבי וסבתי החליטו לאמץ אותך, וכך חלקת חדר עם אבי בביתם והפכת לבן בית. בשנת 1955 התגייסת לצה"ל ושירתָ בגדוד 890. עם שחרורך חזרת למשפחה במושב אביחיל, הפכת לחקלאי ונישאת לאהובה.
עם תחילת המתיחות לפני מלחמת ששת הימים התייצבת למילואים כאשר אהובה אשתך בחודש השישי להריונה. במהלך ניסיון חילוץ הרואי של חייל פצוע כדור פילח את גופך ונהרגת. על אומץ לבך הוענק לך עיטור העוז. בתך דבורי נולדה כשלושה חודשים לאחר מותך.
חיימקה, כשאני חושב על מה שעברת ואת מה שאתה מייצג אני מתרגש. מדובר בסיפור של נחישות, ציונות, תעוזה, אהבת מדינת ישראל, אומץ, אחווה ורעות. ילד שאיבד את כל עולמו ועם זאת היה שותף לבניית עולם חדש, יצירת מדינה חדשה - למעננו. מבלי להכיר אותך ורק מהסיפורים הרבים ששומע עליך - אני מתגעגע אליך ולערכים שייצגת.
"איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא" - זה משפט המתאים לך. אתה מייצג את מה שיפה ומיוחד במדינת ישראל. לזכרך ולמענך וכמובן למען דור העתיד - אני פועל כיום. בפעילותי כיו"ר ארגון ההורים בירושלים, כמובן ב"אילת", כמו גם במוסדות הספורט השונים ברחבי הארץ, אני משתדל לסייע ולעזור, לקדם יוזמות ופרויקטים, במטרה להפוך את המדינה שהיית שותף להקמתה, שנלחמת עליה ושנהרגת על אדמתה - למקום טוב יותר, למקום שבו ילדינו ייהנו לחיות ולגדול וירצו להישאר בו.
התרעות פיקוד העורף