הרגע שהפלאפון צלצל ואמרו לי שמחפשים אותך, רגעים שהפכו לשעות מורטות עצבים. זוכר את תחושת חוסר הוודאות. כשהתקשרתי לטלפון בבית שמעתי קולות של בכי וצעקות שבר של משפחתי, שהמשיכו להדהד באוזניי גם בשעות שבהן נסעתי הביתה, כל הדרך מהבסיס שבצפון ועד לכניסה ליישוב. שם, כשנכנסתי, ברגע אחד מצלמות וכלי תקשורת הקיפו אותי כאילו הייתי עוד אייטם בחדשות. ואז, ברגע ההוא, הבנתי שיחד עם אבי היקר נרצח גם דודי שלמה ז"ל. באותו פיגוע.
אני זוכר את מסע הלוויה, כשאלפים מלווים אותך בדרכך האחרונה למנוחת עולמים. את אותם אנשים מוכרים ופחות מוכרים שהגיעו לנחם, ולא תמיד מצאו את המילים הנכונות. לא אשכח את המבטים של חברי הכנסת והשרים שהיו חסרי אונים מול הטרור. את הרגעים האלה לא אשכח מאז שעזבת אבא, מאז שחזרתי לבית שומם ממך ולימי הבלבול וחוסר הוודאות. לא ידעתי איך ממשיכים ולאן פנינו מועדות.
למרות הכאב, שלא פסח גם עלינו, לאט־לאט, יום אחר יום, ניסינו להתחיל לחזור לאיזו שגרה שהייתה לא מוכרת ואפלה. השגרה הייתה מלאה בעצב וגעגוע, לצד החיים עצמם. בשלב הזה החלטתי לתפוס את עצמי בידיים ולקיים את הצוואה הלא כתובה שלך ולבחור בחיים. השתחררתי מצה"ל, התחתנתי והקמתי בית בישראל. ברוך ה', זכיתי גם להעניק לך ארבעה נכדים מקסימים. הגדול, יאיר מרדכי, קרוי על שמך.
בכל שלב משמעותי שעברתי בחיים הרגשתי אותך תמיד עומד לצדי. וכשהיה לי קשה פרקתי את שעל לבי על המצבה שלך. אבא, אני מבטיח לך שעד יומי האחרון לא אשכח אותך ואמשיך בדרכך. את הנתינה האין־סופית שלך אני משתדל ליישם יום־יום וללמד את ילדיי ללכת בדרכך הטובה והיפה, בדיוק כמו שלימדת אותי כשהייתי ילד.
אוהב אותך ללא גבולות, בנך שי
התרעות פיקוד העורף