הגעגועים לבתו נטאשה, שהתגוררה אז עם אמה בעיר, הביאו אותו לבוסטון, שם שהה איתה קרוב לשנתיים. מבוסטון הוא שלח מדי שבוע את הטורים שכתב ל”מעריב”. הוא תיאר מה עובר עליו בעיר הקפואה ואני המתנתי בשקיקה לקרוא אותם. מעולם לא גילה לי מראש על מה הוא הולך לכתוב. אהבתי את המתח הקטן שהוא ייצר, זה היה דבר שאפיין אותו.
כשחגגו את חגה הלאומי של אירלנד, יום פטריק הקדוש, הם עשו זאת עם הרבה שתייה, מוזיקה ורעש. יהונתן מאוד רצה להשתתף באחד האירועים הללו וכשהצלחנו להגיע לאירוע כאורחי ראש הקהילה האירית, יהונתן היה מאושר, וגם אני בגללו. לראשונה שמענו באירוע הססגוני הזה את המילה ״שמרוק״, הלא הוא התלתן, סמל המדינה.
באירוע הזה יהונתן קבע שלא נקרא יותר אחד לשני בשמות הפרטיים שלנו: הוא קבע שאני אקרא שמרוק 1 והוא שמרוק 2. עמדנו בזה במשך כל השנים, גם חודש לפני פטירתו, כאשר התכתבנו בנוגע לספר שלי, כמובן כ”שמרוקים”.
בתחילת שנות ה־70, כשיהונתן היה בשנותיו הראשונות ב”מעריב”, גם רעייתי עדנה עבדה בו, יחד עם זאב, הקריקטוריסט המיתולוגי, ועם העורך משה ז”ק בעל הזיכרון הפנומנלי. לימים, כאשר סיימתי את שליחותי בבוסטון, יהונתן כתב טור ל”מעריב”, שבו סיפר שז”ק, אשר הכיר את אמא שלי ואת המשפחה שלי, המתיק סוד: שהוא, משה, מצא לעדנה את בחיר לבה - והכוונה הייתה אליי.
ז”ק הצליח, ועדנה ואני ביחד למעלה מ־50 שנה. יהונתן סיים את הטור ההוא שלו במשפט הכל כך אופייני לאיש חד המחשבה והלשון הזה: הוא כתב, לא אתגעגע לקונסול הכללי אבל כן אתגעגע לאייזיק. בלבי ובלבה של עדנה יש פינה חמה מאוד ליהונתן והוא כבר חסר לנו.
התרעות פיקוד העורף