יש להכפיף את השופטים העליונים לחוק – ולא לשים את עצמם מעליו | דעה

די להביא כדוגמה את עשרות אלפי מחפשי העבודה מאפריקה שנכנסו לגבולות המדינה בניגוד לחוק – ובכל זאת הושארו בארץ מרחמי בג"ץ כלפיהם – כאשר השופטים עצמם פועלים בניגוד לדעת הציבור, או לפחות כנגד דעת מרבית הציבור הבוחר ומקילים עליהם בשם כללים אוניברסליים כביכול. זאת רק דוגמית קטנה להחלטות בג"ץ הניתנות ללא סמכות בחוק הכתוב ורק בשם מדיניות הומניסטית כביכול המכרסמת בצורך החיוני של העם היהודי לקיום מדינה חד־לאומית ככל האפשר, שתיתן בסיס טריטוריאלי בלעדי לעם היהודי.

טעותו של השר לוין לא הייתה בחיפזון שנקט בהצגת הרפורמה שבאה לכאורה לבטל את הסמכויות שלקח לעצמו בג"ץ – אלא בהצגתה בצורה לא נכונה. במקום לתת עדיפות לנושא הפרסונלי של בחירת השופטים לבית המשפט העליון, הוא היה חייב לגייס את התקשורת לנושא הרפורמה הממסדית שתשים קץ למונופול שבג"ץ לקח לעצמו לפרש את זכויות היסוד האנושיות, כך שזה ישרת את מתנגדיה של מדינת ישראל.

עד לחקיקה המוצעת על ידי לוין – פסיקת בית המשפט העליון שחרגה מתפקידו כמשכין שלום בסכסוכים בלבד בטלה מעצמה מחוסר סמכות – אף כי הממשלה והכנסת לא מחו נגד הסגת גבול זאת. אך לוין הגדיל לא לעשות: בהצעת החקיקה שלו הוא מכשיר את בית המשפט העליון בכך שהוא מאפשר לו להיכנס לסוגיות מדיניות אף שעד עכשיו האפשרות הייתה קיימת מחוץ לחוק הכתוב בלבד – ולכן בניגוד לו.

דהיינו, בג"ץ מופיע בהצעת החוק של לוין כרשאי לבטל חוקים. זאת אינה דמוקרטיה, אלא סילופה הברור. יש להחזיר את השליטה בשאלות פוליטיות לציבור באמצעות נבחריו בלבד. השופטים הם הפקידים בשכר שלא נבחרו לשלטון פוליטי כאילו הם מוסד מחוקק או רשות מבצעת.

על כך אמר כבר בן־גוריון: "הדמוקרטיה באנגליה איתנה לא באשר יש לה או אין לה חוקה – אלא באשר העם האנגלי מכבד החוק ויש לו אמון בשופט. והוא מכבד החוק באשר המחוקק נבחר על ידו. ויש לו אמון בשופט – באשר השופט נאמן וכפוף בעצמו לחוק, ולא עומד מעליו" (20.2.1950). הרפורמה הנדרשת אפוא היא אחת בלבד: להכפיף את השופטים העליונים לחוק – ולא לשים את עצמם מעליו.