המציאות הנוכחית מטרידה מאוד ומזכירה ימים קשים מהעבר, כשהיינו בלבנון. אני זוכר כיצד כוחותינו בלבנון סבלו באופן יומיומי ממטעני חבלה, ירי בלתי פוסק ואבדות קשות. לשם אנחנו מגיעים היום, אך המצב חמור עוד יותר. אם בלבנון היו חיילים, חמושים ודרוכים לכל מקרה, במציאות הנוכחית אלו אזרחים חשופים אשר חייהם בסכנה יום אחר יום.
ישנה הידרדרות קשה הדורשת לצאת למבצע רחב היקף. צריך להיכנס לערי המקלט של הטרור, לבתי הגידול שלהם בג’נין ובשכם, לכתר אותם, לחצות את העיר לאורכה ולרוחבה, לעבור בית־בית ולאסוף את כל התחמושת שיש בידיהם. צריך להפסיק עם המעצרים הנקודתיים ולהתחיל לעבוד רחב יותר.
המציאות מראה שתמיד יכולים להיות פספוסים, שהמודיעין לא יכול להשתלט על 100% מהמקרים. “היד הארוכה של צה”ל” איננה מספקת אותנו עוד ולא נותנת את המענה הנדרש לטרור היומיומי ביהודה ושומרון. אנחנו לא מסוגלים לשמוע על עוד פיגוע נוסף, על עוד כאב ועוד אובדן. בכל יום ישנם מקרים רבים אשר בנס אין בהם נפגעים, ועל כן אינם מדווחים או מטופלים כראוי. ישנו צורך במבצע רחב, המתמקד באופן נקודתי באותם קני טרור ארורים. פעולה צבאית ביהודה ושומרון היא לא שאלה של "אם" אלא של "מתי".
חיסול המחבל הבודד אינו מספיק, אינו מספק. צריך לשבש את אורח החיים של התושבים כולם כדי שכל אחד ישקול טוב אם הוא מוכן לצאת לפיגוע. לא ייתכן שיום אחרי הפיגוע לא יהיו מחסומים ובידוק ביטחוני נוקשה ביהודה ושומרון, לכל הפחות. מנבחרי הציבור שלנו, סמוטריץ’ ובן גביר בתוכם, אני מצפה לעשות חיים קשים למקבלי ההחלטות. לאצבע של כל אחד מנבחרי הציבור יש כוח רב, ועליהם להשתמש בה כך שמקבלי ההחלטות, שר הביטחון וראש הממשלה - יפעלו בהתאם לרצונם.
חשוב לציין, אינני מפנה אצבע מאשימה כלפי מערכת הביטחון. מערכת הביטחון יודעת לעשות את עבודתה היטב בהתאם להוראות הדרג המדיני. האצבע מופנית לראש הממשלה. אכן, ידיו כבולות בשני אופנים. האחד, בצד המשפטי – מערכת המשפט מונעת מצה”ל ומהדרג המדיני לייצר הרתעה מספקת.
התרעות פיקוד העורף