ההיגיון מאחורי ביטול עילת הסבירות: "כי כה אמר השר" | דעה

הצעת החוק למנוע מבתי המשפט לדון או לפסוק בסבירות מעשיה של הממשלה, של אנשים המכהנים כשרים ושל אנשים אחרים שיוגדרו בחוק כ”נבחרי ציבור” אושרה בקריאה ראשונה בכנסת.

ההצעה מעמידה, למעשה, אנשים מסוימים בישראל מעל החוק, ומשקפת תפיסה שאינה עולה בקנה אחד עם דמוקרטיה מודרנית המבוססת על שלטון החוק. הסבירות הקיימת במשפטנו עד כה היא ביטוי חשוב אחד ליסודות המשטר הדמוקרטי בישראל, אשר מבוסס על אזרחים בני חורין השווים בפני החוק.

דרישת הסבירות קיימת במשפט האנגלי כבר 426 שנים. במשפט הישראלי היא קיימת מקום המדינה ממש. הסבירות, כמו המשפט בכלל, התפתחה עם השנים. ניסוחיה השתנו, אך היא נשארה דומה במהותה לסבירות המושרשת משכבר הימים. במשפט אחד, דרישת הסבירות היא חובה המוטלת על כל רשות לגבש החלטה על בסיס שיקולים ענייניים, ולייחס לכל שיקול ענייני את החשיבות הקבועה לו בדין. על הרשות לגבש את החלטתה, קודם כל, לפי מדיניות שהיא עצמה קובעת. לדוגמה, שר הביטחון צריך לקבל את החלטותיו, קודם כל, לפי תפיסתו מה נכון לביטחון המדינה ואיך ראוי לקדם אותו.

אם כן, הסבירות מאפשרת לרשויות המנהל, לרבות הממשלה ושריה, להגשים מדיניות. היא בנויה על כך ששרים יקבלו החלטות, בראש ובראשונה, לפי אידיאולוגיה, דהיינו לפי תפיסת השר או הממשלה בדבר טובת הכלל. למשל, איך לקדם את הביטחון או איך לדאוג לבריאות, לחינוך, למערכת הרווחה וכו'. תחום זה שמור ממילא לשר, ובית המשפט אינו נכנס בנעליו.

אם כן, הסבירות נועדה להבטיח כי מדיניות תגובש ותוגשם על ידי רשויות וגופים ציבוריים בכפוף לחוק ולפיו. זו בדיוק המחלוקת.

הסבירות היא חלק בלתי נפרד ממשטר שבו מדיניות מגובשת ומוגשמת באמצעות החוק ובכפיפות לו כדי לקדם אינטרס ציבורי של אזרחים שווים ובני חורין במדינתם. התפיסה הבסיסית של שיטת המשפט כולה, היא שסמכויות ניתנו לשר או לכל רשות אחרת לטובת האזרחים ולמענם. השר צריך לקבוע מדיניות ואינו רשאי להתעלם לחלוטין מהזכויות הבסיסיות של האזרחים או מאבני היסוד של שיטת המשטר כולה. למשל, שר הפנים אינו רשאי לסגור עיתון המשמיע ביקורת עליו, על מקורביו או על הממשלה, בטענה שפרסומים בעיתונים אלה אולי ירגיזו כמה חיילים ולכן עלולים לפגוע במורל הצבא. החלטה כזאת אינה סבירה ולכן אינה כדין.

במילים אחרות, מהותה של הצעת ח"כ רוטמן היא מתקפה על הרעיון הבסיסי של מדינה שבה מדיניות נקבעת על ידי אזרחים שווים ובני חורין באמצעות החוק ולטובת הכלל (על פי תפיסת הרשות, כמובן). במקום זה, מקודמת גישה של מתן כוח לאנשים חסרי מעצורים, והנתינים בישראל יהיו בעיקר אמצעי לצבירת כוח לשם הגשמת מאווייהם של המחזיקים בכוח.