מפקדי הצבא אמונים על הכנת הצבא, ואם מתעוררת תופעה שפוגעת בהכנת היחידות, חובתם של מפקדי הצבא לטפל בגורמים המפריעים.
טייס שמחליט לא להתייצב לטיסה השבועית שלו, שנועדה לשמר את כשירותו, מקבל החלטה פוליטית שמשמעותה סרבנות. על מפקדי היחידות לקרוא לאותם סרבנים ולתת להם הזדמנות לחזור בהם, אך אם אותו חייל עומד על דעתו - יש ללחוץ את ידו ולשחרר אותו משירותו הצבאי. אסור גם לתת לו אפשרות לחזור לשרת. צה"ל לא יכול לסמוך יותר על חייל או קצין שסירבו פעם אחת.
אבל את הציבור הישראלי פחות מעניינים השמות והפרצופים של הסרבנים, מדאיג אותם יותר פוטנציאל הפגיעה בביטחון המדינה. האויבים שלנו מתבוננים בתופעת הסרבנות הפוטנציאלית ולא מאמינים שמישהו עושה עבורם את העבודה. מעולם בכל תולדות המדינה לא קמו מנהיגים בולטים – ראשי ממשלה בעבר, רמטכ"לים במילואים, קצינים בכירים בדימוס – ועודדו הוצאת כספים מהארץ, חסימות כבישים, הדלקת מדורות על איילון ורדיפה אובססיבית אחרי נבחרי ציבור. נדמה שאחרי שהקרקע החלה לבעבע, הם הוציאו את נשק יום הדין. איום בסרבנות.
הרמטכ"ל, הרצי הלוי, לא הבין במשך תקופה ארוכה מדי את גודל האיום. במקום לקום ולהכריז בצורה חד־משמעית שכל סרבנות תיתקל ביד ברזל מצד הצבא, הוא ניסה להכיל את האיומים. מנהיגי ומובילי המחאה פירשו את תגובתו כסימן שלא יקרה להם כלום. מאז הסרבנות הפכה לנוכחת בחיינו. פתאום טייסים בטייסות ולוחמים ביחידות מיוחדות החלו לדבר על סרבנות כאילו מדובר בנושא לגיטימי. מדובר בטירוף מערכות בקנה מידה היסטורי.
התרעות פיקוד העורף