במהלך היום שוחחתי עם חברי, המשורר החרדי המופלא עדן אביטבול, שהזכיר לי כי היסטורית, התקופה שלפנינו היא תקופה של שנאת חינם. מדי שנה אנחנו מתפלאים, כמעט מחדש, מגובה הלהבות דווקא בימים הללו, ימי בין המצרים. שלושת השבועות שבין י”ז בתמוז, היום שבו הובקעה חומת ירושלים, לתשעה באב, היום שבו חרב בית המקדש. “עכשיו צריך להתפלל”, אמר לי, “שנצא מהתקופה הזאת עם כמה שפחות נפגעים בגוף ובנפש”.
ואכן, השנאה, כך נדמה, מתפרצת ומאיימת עלינו מכל צד, מאיימת לכרסם אותנו עד תום, עד חורבן. היא מחלחלת מלמעלה, ניזונה מאלו האמורים להנהיג אותנו ונטמעת בנו. ואז קשה להוציאה. בדמותם של חוקים חדשים, היא מייצרת משבר אמון עמוק ומפצלת את העם לא רק לשני חלקים, אלא לשבטים שוב. כשכל נציג פוליטי רואה רק את בוחריו, הוא בהכרח מייצר בידול וניכור. אם כך, איך נצליח להתגבר על התהום?
ואתמול לא היה אוויר. אפילו לא ברגעי החסד שזכיתי לראות לאורך היום, רגעי ערבות הדדית, שותפות ואדיבות גדולה בין קבוצות אנשים שעל פי תכתיבי הכנסת אמורות להיות אויבות. כן, גם באותם רגעים שבהם נשים וגברים התעקשו להכניס מעט אור בין הסדקים, ראיתי את הפחד בעיניים שמא הסדק יעמיק ויהפוך לשבר והאור יתפזר לחלל, מבלי שנצליח לאחוז בו.
למפגינים ברור כי מאבק עיקש עוד לפניהם. הרי כל מחאה והתנגדות הן תמיד מאבק עיקש שלא מתקבל בהבנה ובאהדה, אלא אף נענה באלימות. הביטו רק על שנות המחאה הישראלית מאז הקמת המדינה. כל מאבק אזרחי עבר דה־לגיטימציה, היא פשוט נראית אחרת בכל פעם. אך אולי, דווקא בימים אלה של שנאת חינם, ראוי להביט בכל ולהבין כי כל מחאה מקורה ברצון לעתיד טוב יותר, במלחמה מתוך אהבת המקום.
לכן, דווקא כשהכבישים מתמלאים בפקקיהם הרגילים והשגרה כביכול שבה לסדרה, הקשיבו לפחד. הקשיבו לדמעות שזלגו בצומת עזריאלי על לחייה של מפגינה תל־אביבית, הקשיבו לגבר החרדי שהגיע לאותו הצומת ופחד לעבור אותו לבדו, שמא יעורר את זעם ההמון עליו.
“אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ, בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ. הָגֵן עָלֶיהָ בְּאֶבְרַת חַסְדֶּךָ וּפְרֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ, וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ”.
התרעות פיקוד העורף