נמנה אני עם גוש המחנה הלאומי עבורו הצבעתי בבחירות האחרונות. אני בעד הרפורמה והתיקונים במערכת המשפט והאכיפה. ובכל זאת אדגיש ואומר דבר שאולי כבר נרמז כהערת אגב בלחש ובחדרי חדרים, אך הפעם בקול תרועה רמה. אחיי אנשי המחנה הלאומי, בואו נרים דגל לבן ונכריז על כניעה.
החכם מכל אדם, שלמה המלך, התפרסם בחוכמתו מול נתיניו במשפט המפורסם שבו ציווה כביכול “להרוג” את התינוק שעליו נלחמו שתי נשים. אחת האמא האמיתית והשנייה איבדה את בנה וכל רצונה היה “גם לי וגם לך לא יהיה”. השקרנית הסכימה מיד. האמא זעקה במר לבה שהיא מוותרת ונכנעת והעיקר שכל רע לא יאונה לתינוקה. שימשיך לחיות ולגדול עד מאה ועשרים והיא תישא את כאבה ואת בדידותה כל חייה אך בידיעה ברורה שהצילה את חייו של בנה.
הנמשל: מאוד חשוב לנו שמערכת אכיפת החוק תתוקן. מאוד חשוב שרוב העם שזכה בבחירות יוכל למשול באופן דמוקרטי. מאוד חשוב ששופטי העליון לא ישליטו את ערכיהם המנוגדים לערכי רוב העם בנימוק שהם נאורים יותר וסבירים יותר. כל זה חשוב מאוד. אך חשוב מהם הוא עצם קיום המדינה.
לצערי מחצית מהעם או קצת פחות ממנה לא חושב כמוני. המחאה האלימה, חסימות כבישים, סרבנות אנשי מילואים, כל אלה מובילים אותנו מתוך שנאה איומה אל עבר מלחמת אחים. אם חלילה אכן נגיע למלחמה פנימית כזו זהו סופה של המדינה. זוהי תחילתה של הגלות החדשה. כאילו אלפיים שנה לא הספיקו.
במצב כזה הכניעה היא הבחירה הנכונה. נכון שזו כניעה לדיקטטורה של מבעירי הצמיגים וחוסמי הכבישים. זו לא דמוקרטיה. אך עדיפה דיקטטורה כזו בעוד המדינה קיימת ללא שפך דם ולו של יהודי אחד, הסובר כמוני או חולק עליי, על פני ניצחון לכאורה של הצבעת הרוב בכנסת במדינה אשר כולנו נצעד על חורבותיה בעוד חלום דורות של שיבת ציון מרוסק ורסיסיו פזורים בינות לחורבות ירושלים והפעם לא כתוצאה של מעשי נבוכדנצר, אלא מעשי ידינו.
אנחנו המתפללים מזה דורות “ותחזינה עינינו”. לא נטעה כמוהם. נצעד בדרכו של מנחם בגין אשר בשיא כאבו מול חייליו אשר קפצו מאונייה בוערת אל הים הפתוח ושם נורו על ידי "התותח הקדוש", הביט אל עמו וקרא “מלחמת אחים לעולם לא”. ניסוג אך נוכל לספר לנכדינו שלא נכנענו אלא ויתרנו למען המשך קיום מדינתנו. בניגוד למה שחלקים מהמחנה השני חושבים, אכן אחים אנו ויחד עמהם נחלום לאחות את הקרעים.
התרעות פיקוד העורף