מתברר שהיו ימים שבהם שררה גישה ממלכתית כאשר שרים העבירו תקציבים וכספי מענקים כחוק למגזר זה או אחר על פי החלטות ושיקולים מקצועיים בלבד ובהתאם לסדרי מנהל תקין בלי קשר לעמדותיהם הפוליטיות ובוודאי ללא אפליה או חלילה השקפת עולם גזענית.
ומשהו מניסיוני האישי וזיכרונותיי כמנהל המרכזים הפדגוגיים במשרד החינוך: שרי החינוך אנשי המפד"ל, זבולון המר והרב יצחק לוי, אישרו ולא מנעו ממני להעביר משאבים משמעותיים לרשויות מקומיות ערביות כמו טמרה, מג'ד אל־כרום, דבוריה, אום אל־פחם, סחנין ובקה אל־ע'רביה לשם פיתוח מרכזים פדגוגיים אזוריים ביישובים אלה, כל עוד ההחלטות על כך התקבלו על פי קריטריונים, שיקולים מקצועיים וצרכים אמיתיים. שני השרים, אנשי הכיפות הסרוגות, לא ניסו לתקוע מקלות בגלגלי מימוש תוכניות החומש למגזר הערבי ולעכב את העברת המשאבים המתבקשים או להפריע לה.
בד בבד, שרי החינוך אנשי מרצ, שולמית אלוני ויוסי שריד, אפשרו בלי כל היסוס מימון והעברת תקציבים וכספי מענק כזה או אחר לשם הקמה, פיתוח וטיפוח מרכזים לפיתוח סגלי הוראה ביהודה ושומרון ומתן שירותים פדגוגיים הולמים לגננות ומורים ביישובים כמו קריית ארבע, אריאל, פסגות ומעלה אדומים. כל עוד מדובר היה בשירות חינוכי פדגוגי לגננות, מורים, ותלמידים שהם אזרחי המדינה הועברו המשאבים הדרושים ליעדם ללא דיחוי.
אני נזכר שיום אחד נפגשו במסדרון משרד החינוך שייח' ראאד סלאח, ראש עיריית אום אל־פחם, ורון נחמן ראש עיריית אריאל בדרכם אליי, החליפו ביניהם חוויות ולחצו ידיים זה לזה.
התרעות פיקוד העורף