האלימות בחברה הערבית היא בעיה של כל אחד ואחת מאיתנו | דעה

הוא הצביע בחיוך גדול ורחב על המרחב מאחוריו והתעקש לספר גם על הטוב, על היוזמות העירוניות והאזרחיות שכל מטרתן היא למנוע מהנער לשלוח ידו אל הנשק ולהציע לו אלטרנטיבה אחרת. אלא שהיום המטלטל שהחל במתנ”ס העירוני ובתצפית, הסתיים בירי. כך לימד אותי הביקור בטמרה, אף רצועת נוף ואף אדם לא חסין מפני האלימות הגואה. שכן, שעות בודדות לאחר שנפרדו דרכנו, נפתח ירי אל עבר ביתו של ראש העירייה ולפתע גם אותו החיוך נצבע בצבע אחר.

נסעתי לטמרה כדי לפגוש בעיניים שניצבות מאחורי הכותרת “האלימות בחברה הערבית”. ואכן, די בלפגוש בעיני תושבי העיר, להביט בפחד שניבט מהן, על מנת להבין כי הכותרת שממסגרת את הבעיה כשייכת לחברה אחרת ונפרדת ולא כבעיה כלל ישראלית, מסוכנת ופוגעת באופן חמור בקורבנותיה, וגם באזרחיה היהודים של המדינה, שכרגע לכאורה מביטים בכל מבחוץ.

מי שחושב שהאלימות בחברה הערבית היא לא הבעיה האישית של כל אחד ואחת מאיתנו, לא מבין את גודל השעה, ומי שסבור שלא מדובר באינטרס ישראלי לא מבין את הצרכים הלאומיים של המדינה. ובעיקר, מי שמתעלם מהכאב שנשמע מתוך הרשויות המקומיות הערביות מפנה את גבו גם לשכן שלו, למשפחה שלו ולו עצמו. פקחו עיניים, זאת לא החצר האחורית שלנו, זה אותו הבית שמתפורר. כדור שנורה בטמרה מוצא את דרכו לתל אביב.

“15 שנים אני ראש עיר, החברה הערבית סובלת מאפליה ומהפקרה לא מהשנה - אבל זאת הממשלה הגרועה ביותר שהייתה כאן”, זעק ראש עיריית טירה מאמון עבד אל־חי, בהפגנה בקפלן לאחר שמנכ”ל העירייה שלו, עבד אלרחמן קשוע, נרצח ימים ספורים לפני כן. “במקום לחזק את המשטרה – מחלישים. במקום לחזק בתי ספר ומתנ”סים – מחלישים. במקום לחזק תעסוקה – מחלישים. זאת לא טעות – זאת מדיניות”, קרא עבד אל־חי מעל לבמה והמילים הללו אומנם נאמרו בידי ראש עיריית טירה, אך הן הדהדו בכל פינת רחוב מדממת בטמרה. שאלתי איש חינוך בכיר בטמרה מה ניתן לעשות, והוא אמר בקול ברור: “להחליף ממשלה”.

ניתן ורצוי לשאול גם על אחריות הקהילה עצמה, על שיתוף פעולה עם כוחות המשטרה, על חינוך מבית ועל האופן שבו תושבי עיר צריכים לומר בקול ברור “לא עוד”. אך דמיינו אקדח מכוון לרקה.