זו הייתה הפתעה אסטרטגית בצורת התקפת פתע מתואמת בשתי חזיתות – תעלת סואץ ורמת הגולן. כך קרסה ה"קונספציה", שגרסה שמצרים לא תתקוף ביחסי כוחות בהן לא תוכל להשיג הכרעה ותוכה שוק על ירך, כמו במלחמת ששת הימים. הקונספציה הייתה כל כך מושרשת, שכל סימני ההכנות למלחמה פורשו כתרגילים או סתם הודחקו. לא העלנו בדעתנו שעיוורון הקונספציה יביא לכך שאפילו לא ינצלו את פרי המבצעים הסודיים שלנו, שאיפשרו לתת לקברניטי המדינה התראה למלחמה.
אחרי שלחמתי בגזרה הדרומית ובגולן, הגיעה משימת כיבוש החרמון, שנפל בידי הסורים בתחילת המלחמה. חדירה שקטה עם פלוגה טריה לסוריה וטיפוס תלול ומייגע לגבעה מסולעת, ששולטת על מוצב החרמון. שם חברנו ליוני נתניהו לשלושה ימי לחימה, בהם הרגנו בקרבות מטווח קצר עשרות סורים, שבינו נוספים וניתקנו את הכוח הסורי בו נלחם הכוח של גולני.
למרות הפצרותינו, לא קיבלנו אישור להשתלט על מוצב החרמון, כי "הוא שייך לגולני", שהגיעו ביום השלישי לאחר קרב עקוב מדם (55 הרוגים ו-80 פצועים) והניפו על "העיניים של המדינה" את דגל ישראל. אפשר היה לחסוך דם, אם היינו מצליחים ש"האוזניים של הפיקוד" יקשיבו לנו.
ירדנו מהחרמון, עצרתי בבית החולים בצפת לטיפול בפציעתי ונמלטתי משם ברגע שהבנתי שמתכוונים לאשפז אותי. יוני ואני הספקנו לעצור בדרך ליחידה לארוחת לילה אצל אימא מימי ואבא משה, אותם לא ראיתי מתחילת המלחמה. הבאתי להם את בשורת איוב על נפילתו של אמיתי בשדה התעופה פאייד ועל עשרות חברינו שנהרגו. אכלנו בשקט. היה עצוב וטעים וכואב.
המדינה כולה כאבה. ניצחנו, אבל נכשלנו. לא רק בגין הקונספציה וההפתעה. מתקפת הנגד ב-8 באוקטובר נכשלה, למרות שלא הייתה כל הפתעה וכוחותיה היו רעננים. הלוחמים בהנהגת הקצינים הצעירים והמנוסים יותר ניצחו את המלחמה. אבל, במחיר כבד מאוד: 2,685 הרוגים - כחצי מהם טנקיסטים. האבדות של המצרים והסורים לא ניחמנו אותנו כלל.
הייתי עצוב, אבל המלחמה הזו נטעה בי דווקא ביטחון. ברמה הלאומית, לא הצליחו לנצח אותנו, למרות כל השגיאות שלנו. כשעמדתי בראש הוועדה הביטחונית למו"מ עם הפלסטינים, הירדנים והסורים, נוכחתי שוב ושוב בהישג האסטרטגי של מלחמת יום הכיפורים כ"קיר ברזל", "הבנו שאם לא ניצחנו אתכם במצב ההוא, לא נצליח לנצח אתכם אף פעם", אמרו לי קצינים מצרים בכירים.
אחרי חצי שנה של מבצעים חזרתי ללימודי המתמטיקה-פיזיקה. במקביל ללימודים, גאתה המחאה. לא "הבטחנו יונה, עלה של זית", אבל לא הסכמנו לשמור על "שקט תעשייתי" ולתת לחברה הישראלית "לחזור להרגלים הישנים". מוטי אשכנזי עמד אמנם ימים רבים לבדו ובבחירות שהתקיימו אחרי המלחמה שרד השלטון הקודם. אולם, המחאה הבשילה למהפך ובשנת 1977 עלה הליכוד לשלטון. מנחם בגין היה ער להזדמנות ההיסטורית וחתם על הסכם השלום המשמעותי בין ישראל ומצרים.
נקודת החולשה שלנו היא חוסר ההתלכדות של החברה בישראל. חייבים ללמוד ממלחמת יום הכיפורים ,בה נלחמנו ללא טיפת אמון בדרג העליון המדיני והצבאי כאחד, אבל אמרנו: "עכשיו יש לנו אומה להציל. אחר כך נתחשבן איתם".
התרעות פיקוד העורף