בשבוע השלישי של מלחמת עזה מתחוור יותר ויותר מקומה של אמריקה במתרחש וכן שאין המדובר במערכה ישראלית-חמאסית בלבד אלא במערכה עולמית. חרף ההבדלים בנסיבות ובשחקנים, יש אנלוגיה מבחינה זאת בין המלחמה הנוכחית למלחמת יום הכיפורים. כפי שבמלחמה הקרה ניטש מאבק אידיאולוגי ואסטרטגי בין המערב בהנהגת ארצות הברית לברית המועצות, כך עכשיו מתחולל מאבק אידיאולגי ואסטרטגי על הסדר העולמי בין הציר של רוסיה, סין ואיראן לעולם המערבי בראשות אמריקה. התמונות של נשיא סין שי ונשיא רוסיה פוטין מזה, ושל הנשיא ביידן ונתניהו מזה, ממחישות זאת בצורה גרפית על רקע ההתייצבות של סין ורוסיה לצד חמאס והתייצבות ארצות הברית לצד ישראל.
מטרתם הגיאופוליטית של הנשיא ניקסון ומזכיר המדינה קיסינג'ר במלחמה ההיא, בנוסף לסיוע הביטחוני לישראל, הייתה להוציא את רוסיה ממוקדי השפעתה במזרח התיכון ובמצרים בפרט, והם הצליחו בכך. במערכה הנוכחית נפתחה בפני ארצות הברית אפשרות לחסום את דרכן של סין ורוסיה באזורנו - וכן את מגמותיה התוקפניות וההגמוניות של איראן.
אך לא כולם בארצות הברית, אף לא בממשל ביידן עצמו, שותפים לדעה זו. פקיד בכיר במחלקת המדינה התפטר מתפקידו בטענה שהסיוע המסיבי בנשק ובציוד שאמריקה מעניקה "לצד אחד", הוא "הרסני, בלתי צודק וסותר את הערכים שלנו", ויש לו שותפים לדעה הן בממשל והן במפלגה הדמוקרטית, שהפלג השמאלי הקיצוני שבה נקט בימים האחרונים יוזמות חקיקה שמטרתן לפגוע בעמדה הפרו־ישראלית של הממשל ולהכתיב לישראל "הפסקת אש" מיידית.
אומנם הממשל סומך על תמיכת הרפובליקנים בקונגרס בכל הנוגע לסיוע לישראל, אך יש לקוות שההתבטאויות הצורמות של דונלד טראמפ, ששולט בסיעה הרפובליקנית, נגד ישראל ונתניהו, לא יפגעו בכך. לא נחשוד בכשרים אם נעריך שלנגד עיניו של ביידן גם עמדו ההשלכות הפנים־פוליטיות של העמדה שנקט - ואין פסול בכך. ואומנם התברר שמיד אחרי נאומו המכונן והמרגש למען ישראל עלו אחוזי התמיכה בו ואלה של טראמפ ירדו - בניגוד למגמה שהסתמנה קודם לכן, וסקרים שנחשבים לסולידיים ואמינים במיוחד אישרו ש־%75 מציבור הבוחרים סבורים שהתמיכה בישראל היא אינטרס אמריקאי.
אם יש סימן שאלה בולט לגבי עקביות הממשל והבנתו את ההשלכות הגלובליות של מלחמת עזה, הוא בשניות של מדיניותו כלפי איראן. הממשל טרם הפנים, או רוצה להפנים, שמי שעומד מאחורי תכנון, ייזום וציוד הברבריות של חמאס היא איראן, והוא הדין לגבי חיזבאללה בצפון והחות'ים בתימן - וכפי שמעריך שיי חאטירי, מומחה לאיראן ב"מכון יורקטאון" האמריקאי, אין ספק שטהרן עמדה מאחורי התוקפנות של חמאס, בין היתר, כדי שתשומת הלב בעולם תוסט מהתקדמותה בנושא הגרעיני.
ההיסטוריון המדיני המוערך וולטר ראסל מיד טוען בהקשר זה במאמריו ב"וול סטריט ג'ורנל" ש"הפייסנות כלפי איראן נכשלה... היא אינה מסתירה את מטרותיה: שואה בישראל והריסת ארצות הברית - אך הצוות של ביידן לא הפנים שאי אפשר להפיס או לרצות אותה מבחינה זאת", ומתייחס למאמצים הנמשכים של ביידן לחדש את הסכם הגרעין ומזכיר את מדיניותו המוטעית של אובמה להעניק לאיראן מעמד מיוחד כנציגת העולם השיעי לצד ערב הסעודית כנציגת העולם הסוני - כדי לקדם את האשליה שאמריקה יכלה לצמצם את נוכחותה במזרח התיכון. הממשל גם לא הפנים, או שאינו רוצה להסיק את המסקנות מכך, שחזית המאבק על הסדר העולמי היא היום במלחמה בין ישראל לחמאס.
ברם, ואף שהכותרת באחד העיתונים "חיבוק דב מארצות הברית", שפירושה "תמיכה או עזרה שבפועל גורמת נזק למי שמקבל אותן", מוטעית ואף פוגענית, ברור שלא בכל הנושאים המגמות של ארצות הברית ושל ישראל זהות - למשל הסיוע ה"הומניטרי" לעזה. הממשל קשוב בעניין זה לדעת הקהל באמריקה, אך גם סבור, בצדק או בטעות, שבכך יחזק את מעמדו בעולם הערבי. גם הדאגה לחטופים, לפחות לאלה בעלי אזרחות כפולה, ממלאת תפקיד בכך. ברור שאפשר לשמוח על שחרור שתי הנשים שנחטפו, אך מטריד שארצות הברית לא ניצלה את הסיוע ההומניטרי לשחרור כל החטופים והשבויים או לפחות לפרסום שמותיהם. עוד איננו יודעים מה ילד יום, אך האפשרות של שחרור סלקטיבי, טיפין טיפין, של החטופים לא רק שיוצרת בעיה מבצעית אלא גם מעמיסה על ישראל עול כלכלי קשה עקב גיוס המילואים הממושך שנובע מכך.
אין זה "חיבוק דב", אלא חיבוק אמיתי שרק אמריקה מסוגלת להעניק - וששומה עלינו להעריך אך גם להבין את המגבלות שהוא לפעמים מטיל עלינו.
התרעות פיקוד העורף