שני משפטי מפתח צריכים ללוות את מלחמת אסון שמחת תורה. הראשון הוא ציטוט מדבריו של מרטין לותר קינג: "יש לי חלום", והשני מההמנון הלאומי: "התקווה בת שנות 2000". ישראל זקוקה עכשיו לשני מרכיבים אלו: חזון ותקווה.
כל קיומנו כאן אחרי השואה הנוראה שעברנו במלחמת העולם השנייה מתבסס על שתי אמיתות אלו. בלי חזון אין תקווה, וכשאין תקווה אין בשביל מה להילחם ועבור מה לחיות. אין ספק כי מובילי המלחמה חייבים להיות בעלי חזון ולהציג יעד שנותן תקווה בת מימוש. כן זו התקווה מההמנון שמלווה אותנו כבר 2000 שנה ובזכותה צלחנו את כל האסונות ואת כל המשברים. לאורך כל שנות קיומנו כעם ידענו תמיד לראות את העתיד במשקפיים ורודים. זה כוחנו ומקור עוצמתנו.
"לנצח נאכל חרב" אינה תוכנית עבודה. מנהיגות מדינית חייבת שיהיה לה חזון. כיצד היא רוצה שתיראה מדינת ישראל בעוד כחמש שנים. עליה להציג לציבור את חלומה ואת הדרכים למימושו. איך הופכים שוב את הדרום לאדום מכלניות ולא מדם. איך מגרשים את הפיח ואת ריח המוות ומייצרים מחדש שמחת חיים וריח של פרחים. איך מחזירים את האזור לייעודו המקורי כיצרן הירקות הראשי של ישראל. כיצד חוזרים לשמוע געיית פרות וציוץ ציפורים במקום רעמי תותחים. כיצד, למרות הזוועה, הזעם העצום וחוסר האמון, מנסים לבנות יחסי שכנות סבירים עם העזתים.
חזון אומר תוכנית ארוכת טווח ולא תוכנית פוליטית פופוליסטית עם קריצה לבייס המפלגתי. חזון אומר גם בנייה מחדש של כל מה שנהרס עם בניית אינטגרציה בריאה בין אנשי ההתיישבות הכפרית לתושבי הערים והעיירות לצדם. לא עוד שיסוי ופלגנות עם הגדרות נלוזות של פריבילגים ומדוכאים, של ישראל הראשונה והשנייה.
חזון דומה יש גם לבנות ליישובי הצפון. חזון של פריחה מחודשת של אזור ירוק עם עומסי תיירות. מנהיגות אמת נבחנת בחזונה. "איני יודע מה העם רוצה, אני יודע מה רצוי לעם", אמר בן-גוריון והקים עבורנו מדינה לתפארת, וכולי תקווה שמנהיגינו יהיו ראויים לנו.
ואסיים עם עוד חזון שעליו חוזרים מדי בוקר בתפילה: ה’ עוז לעמו ייתן, ה’ יברך את עמו בשלום.
התרעות פיקוד העורף