מול תנופת צה”ל במרחבי רצועת עזה במלחמת ה־7 באוקטובר עולה שאלה מרכזית: עד כמה נוכל להמשיך את המתקפה הצבאית בתוך העיר עזה עד להשגת היעדים הסופיים שהוגדרו על ידי שר הביטחון וראש הממשלה, כלומר הרס חמאס ומיטוט כל תשתיות הלוחמה שלו? יש כאלה האומרים כי אנו נמשיך את המלחמה ללא מעצור גם אם יידרשו עוד שבועות ואפילו חודשים. סבורני כי הם שוגים.
אפשר בהחלט להבין ואף להזדהות לחלוטין עם הרצון והנחישות להשמיד את ארגון המרצחים הפועל בגבולנו, העולה באכזריותו אף על ארגון הטרור דאע”ש, ואשר השכיל במשך 20 השנים האחרונות, מול אדישותה של ישראל, לבנות את מבצר הטרור החזק ביותר והמתוחכם ביותר שנבנה אי פעם בעולם.
אחרי מעשי הזוועה שביצעו נולד רצון חזק ומובן לנקום בהם, לפגוע בהם ככל האפשר וגם להשמידם, גם כדי לכפר על המחדל האיום ועל תחושת אין־האונות שנחתה עלינו ביום ה־7 באוקטובר. קל מאוד להזדהות עם רצון זה ואני מניח שכולנו מזדהים איתו, אבל בראייה רחבה יותר, מוכרחים להבין שיש מגבלות לכוח. המשך הלוחמה בעזה ללא שיש לנו כרגע נקודת סיום מוגדרת לא יוכל להחזיק מעמד.
ישראל, על אף צדקת המלחמה, נכנסת למסלול המוביל אותנו לבידוד כמעט כלל־עולמי, חוץ כמובן מהתמיכה שאנו מקבלים מכמה מארצות המערב. אבל גם תמיכה זו אינה בלתי מוגבלת וזה מוצא ביטויו בדרישות ובפניות שאנו מקבלים מארצות הברית להפוגה הומניטרית.
תמיכת המדינות הידידותיות, על אף שהן מבינות את החשיבות של הרס חמאס, אינה בלתי מוגבלת. מעצמות עולמיות כמו רוסיה וסין מתחזקות בהתנגדותן למאבק שלנו ובנכונותן לצייד את האויב באמצעי לחימה ככל שהמאבק יימשך. איננו יכולים לזלזל בהן. מדי יום אנו חווים כאב עמוק בנפילתם של חיילים נוספים.
יש כאלה הטוענים, ובראשם שר הביטחון וראש הממשלה, שאנו לא נהיה מוכנים אפילו לא להפוגה הומניטרית קודם שחמאס ישחרר את כל החטופים. אני כלל לא בטוח שהמשך המאבק באופן בלתי פוסק הוא שיוליד את שחרור החטופים. יש לנו כיום שפע של מומחים המבינים היטב את חמאס אחרי ה־7 באוקטובר. לפניו לא היו לנו מומחים שהבינו את כוונותיו ונכונותו של חמאס לתקוף בגדול ולטבוח ככל האפשר באוכלוסייה האזרחית בישראל.
והאמת היא שאנו לימדנו את חמאס מהי החולשה הלאומית שלנו. זה התחיל עם עסקת ג’יבריל שאותה הוביל אריאל שרון, והמשיך עם עסקת שליט שאותה אישר בנימין נתניהו.
יש לנו כיום, על אף מטרות המלחמה המוצדקות, חובה עליונה כלפי המשפחות הישראליות שיקיריהן מוחזקים בשבי חמאס. חובה עליונה זו נובעת מכך שאנו הפקרנו, מתוך טמטום ויוהרה, את ביטחונם האישי.
לי נראה שבעוד ימים ספורים ישראל תוכל להצביע על הישגים צבאיים רבי־משמעות במלחמה מול חמאס. בשלב זה עלינו לעצור ולעשות זאת בתבונה. לבסס מהלך על מניעים הומניטריים. להסכים להפוגה הומניטרית כפי שמוצע על ידי ארצות הברית. להשקיע יותר משאבים, כוחות ומאמץ בהסברת החוץ ולעשות ניסיון אמת לשחרר את החטופים גם במחיר כבד.
זה כמובן צריך להיעשות תוך הקצבת זמן.חמאס מבין היטב שהחטופים הם הנשק החזק ביותר שיש בידיו ובטח לא ירצה להגיע למצב שבו הוא משחרר את החטופים כדי להקל עלינו להשמידו. הוא ירצה לקבל תמורה אמיתית. אבל את הניסיון הזה עלינו לעשות משום שהמחויבות שלנו כלפי משפחות החטופים היא המטרה העליונה עכשיו. וכמובן שיש גם סיבות נוספות לעצירת הלוחמה כפי שפורט מקודם. הגענו לשלב בו עלינו לחשב היטב את מחיר המשך הלחימה בעזה.
זוהי כיום הדילמה המרכזית של ישראל, שכן מול מחיר המשך הלוחמה יש כמובן להביא בחשבון את מחיר אי־המשך הלוחמה. עלינו לעצור ולחשוב, ואני מקווה כי קבינט החירום שלנו ידע להגיע למסקנה הנכונה.
התרעות פיקוד העורף