חשבתי שזה כבר מאחורינו, אבל הנה זה קורה שוב. מאות פרחחים, שמקבלים רוח גבית מדן חלוץ ואהוד אולמרט, מי שנושאים על גבם, בעיניי, קופת שרצים לא קטנה, התעמתו עם שוטרים בגסות שאין לה שיעור ברחוב שבו מתגורר ראש הממשלה. דרישתם של המתפרעים, כך הבנתי, הייתה שבנימין נתניהו יתפטר מרצונו כבר עתה, לא לאחר שוועדת חקירה תחשוף את שורשיו של המחדל הנורא שפקד אותנו.
בעיצומה של מלחמה שאין קריטית ממנה להמשך קיומו של העם היהודי במקום הזה, הטירוף חוזר לצמתים, כאילו שהלקחים לא נלמדו.
הקריאות של החוליגנים בערים שונות בעולם, “לשחרר את פלסטינה מן הנהר ועד הים”, הרי מעידות על עצמן. הן מדברות על “מדינה מוסלמית” על כל השטח - מנהר הירדן ועד הים התיכון.
חרף הדברים המפורשים האלה, אותה אטימות מפחידה שהובילה את הנסיגות מרצועת עזה ומחלקים שונים ב”גדה” בימי אוסלו, את הנסיגה מרצועת הביטחון בדרום לבנון ואת הנסיגות מגוש קטיף ומצפון השומרון, חוזרת. מה שעלול להוביל לקריסתו של הפרויקט הציוני כולו.
הייתי יכול לסיים בנקודה הכואבת הזאת, אבל אני רוצה בכל זאת להדגיש את הזווית שלי. דווקא בימים אלה יש לחזור על הדברים. הסכסוך עם הערבים הוא, למיטב הבנתי, בלתי פתיר. לא הייתי זקוק למה שקרה בשמיני עצרת כדי להבין זאת.
מעשיהם המתועבים של אלה שטבחו בתושבי קיבוץ בארי, לדוגמה, לא העידו על כך שהם מבקשים “פשרות טריטוריאליות”. הם גם לא נושאים את עיניהם לפתרונות כלכליים. צריך להכיר במציאות הכואבת הזאת, לחרוק שיניים ולאחוז בחרב. אין מקום אפילו לחשוב על החזרתה לנדנה.
היו שנים שבהן היו כאלה שהאמינו, מי יותר ומי פחות, שצרותינו התחילו ב־1967, עם שחרורן של האדמות שלא שוחררו במלחמת העצמאות. אלה היו, כמובן, מחשבות הבל. היישוב היהודי לא ויתר עליהן. פשוט לא עמד לו כוחו להמשיך בלחימה. אולם כבר אז היה ברור לרוב הציבור, למצער, שאת המשימה ישלימו הדורות הבאים. ארץ התנ”ך רחבת ידיים היא - וגבולותיה לא עוברים ליד כפר סבא או ראש העין.
המאבק לא ייתם עם סילוקו של חמאס מעל פני האדמה. רבים מבקשים לכלותנו. ראשוני הציונים עלו לארץ ישראל הרבה שנים לפני שאפילו שעל אדמה אחד נכבש מידי הערבים, אבל זה לא הועיל להם. רבים מהם נרצחו בידי אבותיהם של אלה שמבקשים לרצוח יהודים, רק כי הם יהודים, עד עצם הימים הללו. יש אמיתות שאי אפשר לברוח מהן.
התרעות פיקוד העורף