גם לפני תשע שנים, ביולי 2014, יצאנו למערכה נגד חמאס. למבצע "צוק איתן" היו הישגים טקטיים חשובים, אך המטרה העיקרית, הפסקת הטרור החמאסי לטווח ארוך, לא הושגה. מבצעים נוספים גם לא השיגו את המטרה. מטרת המלחמה הנוכחית היא להפוך הישגים טקטיים להישג אסטרטגי. למרות שיש אינספור דעות לגבי פני רצועת עזה אחרי המלחמה (וזה מן הסתם איננו תלוי רק בנו), אין כמעט ויכוח שאת חמאס, ובעיקר את שכבת מנהיגיו, יש למחוק פיזית ורעיונית. בחוגים מסוימים גם נשמעים קולות לחידוש ההתיישבות בגוש קטיף, אך לא רק שזו הצעה בלתי עניינית ומעשית, אלא שהיא פוגעת במאבק על הלגיטימיות של מלחמתנו בחמאס.
המטרה האסטרטגית של חמאס במתקפתו ב־7 באוקטובר הייתה לעצור את תהליך הנורמליזציה בין ישראל למדינות הערביות ומבחינתו זה איננו מהלך חד־פעמי, אלא מתווה לפעולה קבועה ומתמשכת. לכן גם התגובה של ישראל צריכה להיות קבועה ומתמשכת. זו גם הייתה מטרת־העל של איראן, פטרונו של חמאס, בין שהייתה שותפה לתכנון המבצע של הטבח ובין שלא - האמצעים, המימון, פרטי התרגולת - ולא פחות, האכזריות - היו שלה. לפיכך, מטרת אסטרטגיית־העל של ישראל, בנוסף למטרות בשדה הקרב, צריכה להיות סיכול ברור של היעד החמאסי־איראני הנ"ל - וזו חייבת להיות גם מטרתה של ארצות הברית שהיא הכוח המניע בקידום הנורמליזציה בין סעודיה לישראל כחלק אינטגרלי מההיערכות הגיאופוליטית העתידית באזורנו - ולא רק באזורנו, שכן איראן, חמאס ושלוחיה האחרים בעיראק, בסוריה ובתימן, הם היום החזית, בנוסף לאוקראינה, במאבק על הסדר העולמי בין השותפות הסינית, רוסית, איראנית - למערב בראשות ארצות הברית.
התמיכה האמריקאית בישראל, בנוסף להיבטיה המוסריים והערכיים, מבוססת על אינטרסים אמריקאיים ברורים: חיסול חמאס כגורם הפוגע ביציבות האזור בשליחות איראן, וכן שריון תדמיתו של צה"ל כצבא מצליח ומנצח - תדמית ומציאות שחשובות לארצות הברית, הן לגבי עימות אפשרי עם איראן והן כגורם מעצב ב"הסכמי אברהם" והרחבתם כלפי סעודיה. גם להצלחת הנשק האמריקאי יש ערך מבחינתה. לא כולם בארצות הברית, כולל חלקים במפלגתו של הנשיא ביידן ואף בממשלו, רואים את הדברים באותו אור ולכן המשך התמיכה האמריקאית בצעדיה המלחמתיים של ישראל יהווה סימן גם לנחישותה שלה עצמה במאבק הגלובלי שהיא נתונה בו. יש תבהלנים שמזהירים שמלחמת עזה עלולה להצית מלחמה עולמית, אך הסבירות לכך אפסית, בעיקר מפני שסין איננה מעוניינת ואיננה ערוכה לכך. למרות שארצות הברית איננה רוצה מלחמה אזורית, היא גם איננה יכולה להתעלם מההיבטים האזוריים של המלחמה הנוכחית.
חמאס שנוא על ההנהגות הערביות כמעט באותה מידה שהוא שנוא על ישראל - לא בגלל חוסר ההומניות שלו, אלא מפני שהפונדמנטליזם האסלאמי מסכן את משטריהן ואת חתירתן להפוך למדינות מודרניות ובעלות משקל בינלאומי בתחומי הכלכלה, הדיפלומטיה, הטכנולוגיה, התרבות וכיו"ב, ולכן לניצחון צבאי ישראלי, על רקע הרושם השלילי אחרי מחדל ה־7 באוקטובר, יש חשיבות בשיקום וחיזוק האינטרס הכלל־ערבי בהסדר אזורי שיכלול גם את ישראל.
ואולם, יש בארצות הברית בעלי דעות שמעמידים בסימן שאלה את הסיכוי של ישראל להשיג את כל מטרותיה. כך, למשל, טוען אחד המומחים שעל אף שלישראל עוצמה צבאית ניכרת והצבא הישראלי, בזכות תורת הלחימה שלו, אימונו, פיקודו וכוח האדם שלו, הוא אכן הגורם הצבאי המשמעותי ביותר במזרח התיכון - ולמרות שתנצח בקרב, היא עלולה להפסיד במלחמה מול יריב רצחני שאיננו חס על חיי בני עמו, אלא מנצל את ההרס ואת הקורבנות כדי להשכיח מהעולם את הזוועות שעשה ואת גורל החטופים וליצור תחת זאת חזית צבועה או אמיתית, בנוסח מזכ"ל האו"ם ונשיא צרפת מקרון, הומנית, כביכול, נגד מה שמתואר כברוטליות ישראלית נגד נשים ותינוקות בעזה.
הרוב במערב עדיין לא נפל בפח, אבל הזמן איננו פועל לטובתנו, וגם לא לטובת הנשיא ביידן. אך יש גם תסריט אופטימי יותר וכנראה גם מציאותי יותר. התוצאה הצבאית הרצויה של המלחמה, למרות קשיים מובנים וצפויים מראש, היא יותר מאפשרית ומה שצריך לעמוד לנגד עינינו הוא לא התוצאות החלקיות של המבצעים הקודמים, אלא, בין היתר, החיסולים של דאע"ש ואל־קאעידה על מנהיגיהם. אין אומנם הקבלה בכל המובנים, אך אין סיבה שלא תהיה תוצאה דומה גם לגבי חמאס.
התרעות פיקוד העורף