עם זאת, לטווח ארוך, כאשר האש תשכך, אם כי כמובן לא לחלוטין, בעידן החדש שיתחיל פה והוא מתקרב, גם לעבודה, למפלגת הנהגה ההיסטורית, יהיה מה להגיד. זה אירוע שולי בזמן הזה, אך לא בלתי מבוטל לאורך זמן. וכרגע יש לומר, העבודה מאבדת עוד יושב ראש, הפעם יושבת ראש, על פי המסורת המגונה שלה ופותחת פרק חדש. מה חדש?
המבט צריך להתמקד בעתיד הקרוב והרחוק, בהתארגנות הפוליטית שלאחר המלחמה יהיה למהלך הזה משקל. למפלגת עבודה עדיין עשרות אלפי חברים ומצביעים. כפי שראינו בבחירות האחרונות, המאבק הוא על כל קול.
אבל קודם כל, יש להגיד למרב תודה. פשוט כך. פוליטיקה בכלל והפוליטיקה הישראלית במיוחד היא אכזרית ורעת לב, במיוחד לאחר שאדם מפנה את גבו, והסכינים נתקעות בו. מסורת רעה מאין כמוה. אני מציע ההפך, בעת פרישתו דווקא לזכור לאדם את הישגיו ואת הטוב שהביא.
יש לי ביקורת על החלטות שונות שקיבלה ועל היבטים בהתנהלותה, אבל אני רוצה לזכור דווקא הטוב שהביאה, את התייצבותה לפני ארבע שנים, כאשר המפלגה ניצבה בפני שוקת שבורה, העבודה הייתה אפס בסקרים ובכל זאת, היא הרימה אותה מהקרשים והוליכה אותה להישג נפלא, 7 מנדטים בכנסת, שלושה תיקים בממשלה ושתי ועדות מרכזיות בכנסת (גילוי נאות, הייתי אחד משרי העבודה). זה היה הישג פוליטי מרשים אבל זמני, אחריו הגיע הנפילה הגדולה לארבעה מנדטים.
ההחלטה לרוץ בנפרד ממרצ עלתה למחנה המרכז-שמאל בהפסד מנדטים קריטי. נתניהו היה כנראה מנצח, אבל בהפרש קטן ומתקשה להרכיב ממשלה כלבבו. ומה היה קורה אז? כנראה, ההיסטוריה של ישראל הייתה שונה, לא הפיכה משטרית, לא הידרדרות ביטחונית. טוב, אין לדעת כמובן.
בכל מקרה, אסור לבטל את התנופה שמיכאלי הביאה למחנה הזה, השוויון בין גברים ונשים - אפילו הכפוי - בפוליטיקה ובחיים הציבוריים בכלל, הדבקות בערכי העבודה ובדרכו של רבין, שנשכחה אי שם. עכשיו הולכים הלאה, ועכשיו חייבים לשים את טובת המדינה בראש, לא טובתו של אדם זה או אחר, לא טובת מפלוגת העבודה החבוטה. עכשיו המדינה לפני הכל.
אני רוצה לראות את השם עבודה גם בעתיד בפוליטיקה. אין מדינה מערבית דמוקרטית ללא מפלגה סוציאל-דמוקרטית, הערכים של המחנה הזה, הם הערכים שהובילו אותנו שנים רבות, שהנחילו לנו הישגים נפלאים ואשר אבני יסוד במדינה היקרה שלנו.
נדרשות החלטה משותפת ופעולה משותפת. העבודה היא מפלגה דמוקרטית, כמעט בודדה בזירה הפוליטית הישראלית, זהו בהחלט ערך מוסף, יש לערוך משאל בין חברי המפלגה ולהניח על שולחנם שלוש אפשרויות: לרוץ לבד או להצטרף לאחת משתי המפלגות השכנות.
האופציה של גנץ נראית על פניה סבירה יותר, אבל האמת היא שכל עוד המפלגה מושתת גם על תקווה חדשה-המחנה הממלכתי (סער, אלקין) שהיא ימין (ליברלי, יש לומר) יהיה זה צעד קשה לבליעה לתומכי העבודה. יתכן שהצטרפות העבודה דווקא תגרום להתפצלות המחנה הממלכתי לשני מרכיביו, דבר שייקל על ההחלטה. בשלב זה הכל פתוח, אבל אני שב ומדגיש עקרון בסיסי ויסודי, אין להניח לעבודה להיעלם.
אני בוטח בחברי, חברי הכנסת, שיתכנסו למאמץ המשותף לשמר העבודה וערכיה גם הלאה. האדמה עדיין רועדת והמלחמה בעיצומה. צריך להרגיע ולהירגע, ומיד אחר כך, ״שלוש, ארבע, לעבודה״.
התרעות פיקוד העורף