אלא מה? ביבי המתאושש, מתובל במנות בוטוקס מכובדות, שב לדרך פעולתו המוכרת: הישרדות פוליטית גם במחיר אובדנה של מדינת ישראל. שני המצטרפים המהוללים אינם אלא ועדת קישוט.
ואנחנו ממשיכים לצרוח "יחד ננצח", ונראה שכל הקברניטים המדיניים והצבאיים (אלה שלא צפו את מכת המחץ של 7 באוקטובר) מאמינים ומתחייבים שעכשיו ננצח. הניצחון הוגדר כך: מיטוט חמאס, חיסול פיזי של הנהגתו, פירוז הרצועה, החזרת כל החטופים ובניית תחושה של ביטחון אישי שתאפשר לתושבי העוטף והגליל העליון לשוב לבתיהם. לכך יש להוסיף אמירות של ראש הממשלה, שלפיהן אחרי הניצחון הרשות הפלסטינית לא תורשה להיכנס לעזה. לא יקרה.
יידרשו הרבה מילים כדי להסביר למה זה לא יקרה. יש כאן מטרות שמתנגשות אחת באחרת, יש כאן אתגר שגדול למידתו של הצבא, ויש כאן סיכון חמור לשקוע בבוץ בסגנון וייטנאמי ואפגניסטני. אבל די לומר שאם כן יקרה, אז הכל טוב, והכותב – במקרה זה, אני – מטומטם. ואני מאוד אשמח לתוצאה כזאת. אבל בהנחה שלא יקרה, צריך להתכונן.
אנחנו נמצאים עכשיו בטראומה עמוקה בתוך הזיה של יהירות ואי־הבנת המציאות, אולי אפילו אי־ידיעת המציאות. נטען על ידי המובילים שחמאס לא עומד במכות שמחטיפים לו. אבל יהיה קשה להביס את הטיעון ההפוך: חמאס ממשיך לקרקס אותנו, קובע את כללי המשחק, ובעיקר מרקיד את כולם על פי המנגינה שלו.
אמריקה, שצועדת איתנו דרך ארוכה וקשה, שכמעט העמידה את צבאה לרשותנו, כבר סופגת: פוגעים בחייליה במזה"ת ומאשימים אותה בכך שהיא אינה עושה די למנוע פגיעה ישראלית בחפים מפשע.
והקרקס הפוליטי נמשך, כאשר המחנה הממלכתי יושב בתוך הממשלה. נמשכים מינויים הזויים, נמשך השוד התקציבי. תקצר היריעה מלפרט פירוט מלא של מחדלי כל אחד מהשרים מאז 7 באוקטובר, ובינתיים נבנית בשקידה חומת ההתחמקות של ראש הממשלה מאחריות כלשהי לאחד הימים המחרידים ביותר בתולדות העם היהודי מאז בריאת העולם.
רגע של תקשורת
בואו נשים לרגע את גנץ בהמתנה. תכף נחזור אליו, אבל לפני כן אי אפשר בלי כמה משפטים על התקשורת. הכיסוי התקשורתי של הפעילות הביטחונית של הממשלה והצבא כושל לא פחות ממושאי הסיקור שלה. כתבים ופרשנים מופלאים מפציעים בכל פאנל. הם מגובים בערימות של לשעברים עם פנסיה מרופדת בהרבה כסף ציבורי, וביחד הם מטרטרים אותנו בכל שעה מן היממה. הם אלה שיודעים וידעו הכל גם קודם. גם הם עדיין לא קיבלו על עצמם את האחריות להרדמת הציבור בציטוטים – שהם כמובן לא אימתו – מפי מקורות עלומים ואלמוניים על מורתעות חמאס וחוסר העניין שלו לפתוח בפעולות איבה.
גם עכשיו הם מוסיפים להסביר לממשלה ולצבא מה לעשות ואיך לא לעשות ולאיזה עזאזל לשלוח את האמריקאים, שיש להם באמת כוונות טובות – אבל אחרי מה שהם עשו לאוכלוסייה האזרחית בעיראק ובאפגניסטן, יותר טוב שלא יסבירו לנו מה זה מוסר מלחמה.
ובחזרה לגנץ, האיש שמאז תקופת הקורונה מתפקד כמושיע הקבוע של ביבי מכל חיסול פוליטי. הגיע הזמן שהאיש יפסיק לצייץ ויעשה סוף־סוף מעשה למען המדינה, ביטחונה והישרדותה: יודיע לראש הממשלה שהתנאי להמשך השותפות הוא התפטרות שניהם מהפוליטיקה בשוך הקרבות. ברגע ששניהם יפסיקו לחשוב על מקומם אחרי המלחמה, הם ינהלו אותה יותר טוב.
ואם באיזו דרך מופלאה ולא ברורה נגיע לניצחון, מה יהיה אחריו? אני לא יודע. אני כן יודע מה היה אחרי הניצחון ב־1973: ויתרנו על נכסים ושינינו התנהלות ומדיניות. כמו שהתפשרנו עם המצרים אחרי הניצחון של 1973 כשהחזרנו להם את כל סיני, כך ניאלץ לדון ולהתפשר עם הפלסטינים אחרי הניצחון של 2023/24.
התרעות פיקוד העורף