מלחמת העולם השנייה, ששני שליש מקורבנותיה היו אזרחים, עוררה את הקהיליה הבינלאומית לקבוע סייגים והגבלות ללחימה המודרנית. אולם, גם אלו הניחו כי פגיעה באזרחים היא תוצאה בלתי נמנעת של הלחימה. בצד ההיבט החוקי נמצא ההיבט המוסרי המתבטא ביחס החברה להרג ולסבל המיותר של היריב. ביטוי לדה־הומניזציה במערכה הנוכחית נמצא בקריאות "לשטח את עזה" או "כל עזה היא חמאס".
שלב ראשון בהתערערות האתוס נמצא בפרשת הריגת חוטפי אוטובוס קו 300, באפריל 1984, הידועה כ"פרשת השב"כ". חוץ ממתן הפקודה להריגת המחבלים לאחר כניעתם, שלעצמה בלתי חוקית, הרי שדווקא היחס למעשה מעיד על השינוי בסולם הערכים המוסרי. ההנהגה הפוליטית וצמרת השב"כ עשו כל מאמץ להשתיק ולהסתיר את האירוע. אולם, שלושת בכירי השב"כ שנותרו נאמנים לאתוס של טוהר הנשק, ועל כך זכו לגינוי ולנידוי מצד חבריהם לארגון, בחרו שלא לשתוק. בראיון מאוחר רמז ראובן חזק כי הבנת ההשלכות החברתיות של המעשה היא שהביאה אותו לחשוף את הפרשה.
תוצאות תהליך זה מתבררות במלחמה הנוכחית בפרשת הריגתם של יובל קסטלמן ושלושת החטופים. ברור כי את הפגיעה בהם יש לראות על רקע ההיתר החברתי לפגיעה באויב גם לאחר שזה נכנע ואיננו מהווה סכנה. הגישה ש"אסור שמחבלים ייצאו חיים מאירוע טרור" הפכה לעיקרון שתפס את מקומו של טוהר הנשק.
לכן, למרות שגם יובל וגם שלושת החטופים עשו הכל כדי להוכיח שאינם מהווים סכנה: הם הרימו ידיים, התפשטו מחולצתם, במקרה החטופים גם הניפו דגל לבן, מתוך אמונה, ישנה, שאין לפגוע באדם שנכנע, גם אם מדובר באויב. אולם, בחברה שהתנערה מרעיון טוהר הנשק נחרץ למעשה גורלם.
התרעות פיקוד העורף