כך או אחרת, השלושה הללו הם לחלוטין לא יוצאי דופן באותו מעגל ציבורי שתרם, לדעתי במידה רבה, בהתנהגותו המופקרת, לאירועי שמחת תורה. האנרכיה שזרעו ברחובותינו בוודאי לא נעלמה מעיני אויבינו. הם כנראה גם שמעו את הקולות העולים משורות הצבא. יש גם להניח שבטהרן התבוננו בפליאה על מה שקורה בצמתים ובנתיבי תחבורה מרכזיים; מה שגרם, בעיניי, להחלטה שהגיעה העת להכות ב”ישות הציונית”.
לא שמעתי אפילו מילה אחת של התנצלות מפיהם של כל הלשעברים מדושני הפנסיות התקציביות, על איך שנראה הצבא באותה שבת ארורה. הרשלנות הפושעת חצתה יחידות. רבים מדי הלכו שבי אחר מחאות סרק נגד אובדן הדמוקרטיה, כביכול, במקומותינו.
דא עקא, אין כיום אפילו אחד שמוכן להודות שהוא הולך שולל. נהפוך הוא. כל אלה שהובילו את הטרללת באולפני הטלוויזיה חזרו לסורם. אני צופה בהם – ולבי נחמץ.
למה בעצם שמנהיג חמאס יסכים להחזיר את החטופים אם הוא שומע מפי פרשנים מופקרים שאין כל דרך לנצח במלחמה ושתמונת הניצחון, בעיניו של דן חלוץ, למשל, תהיה כאשר בנימין נתניהו יודח. לדבריו, לא בדרך דמוקרטית, אלא בדרך של הפיכה מעין צבאית?
אני מקשיב לאנשים האלה, לדן הראל או ליאיר גולן, שניהם סגני רמטכ”ל בעברם, ודבריהם גורמים להרגשה של בחילה לעלות בקרבי. לא יכול להיות שבעצם הימים הללו, כששיעורם של בוגרי ישיבות בקרב הנופלים עולה לאין שיעור על שיעורם בקרב האוכלוסייה - יופיעו בנתיבי איילון שלטים שבהם מדובר על “קואליציית המשתמטים”. על מי הם מדברים, מפיצי הדיבה הללו? על המכינה הקדם־צבאית ביישוב עלי שאיבדה עד כה 15 מבוגריה? על בוגרי הישיבה בירוחם? בקריית ארבע? בשדרות? כלום יכולה להיות שפלות גדולה מזה?
לעומת כל המלעיזים למיניהם, אני גם מאזין להורים השכולים. הם שילמו את המחיר היקר ביותר שאפשר לדרוש מבן אנוש, וכשהם מתבטאים בתקשורת, אני שומע את הכאב בקולם. הם לא היו רוצים שנפילת הבנים תהיה לשווא. הם רוצים בחברה חדורת אמונה בצדקת הדרך. ביכולתו של העם היהודי לקיים עצמאות מדינית לדורות רבים. ביכולתה של המדינה היהודית לקיים את יעדיה.
אינני יודע אם זה לא מאוחר מדי. הלוואי שאני טועה.
התרעות פיקוד העורף