אני קרובת משפחתו של איתי השבוי בעזה, ושל אורית ורפי סבירסקי ז"ל, בני הדודים שלנו שנרצחו בקיבוץ בארי ב־7 באוקטובר. כולנו צאצאים של משפחת רוזנטל, ניצולי שואה שעלו לארץ, נלחמו במלחמותיה ותרמו לבניית המדינה בתחום הביטחון, הטכנולוגיה, החקיקה, והקמת יישובי הארץ. משפחה שעברה משואה לתקומה, הגשימה את החלום לבנות בית במדינה יהודית וכרתה ברית עם מדינת ישראל.
ב־7 באוקטובר הברית נקרעה, והאויב לימד אותנו מה טיבם של יוהרה, חפיפניקיות, מאצ’ואיזם מזלזל ומנהיגות שלוקה בעיוורון ומשרתת רק־לא־את־אזרחיה. מאז, יושבים כבר יותר מ־100 ימים 136 חטופות וחטופים, מעונים ומורעבים, שהאמינו שיש על מי לסמוך. יותר מ־100 ימים של בדידות, נטישה והפקרה וכל יום שעובר מרחיק אותם מהחיים. לא נוכל להכיל את אי־חזרתם. אין זכות קיום למדינה שמפקירה את אזרחיה בפעם השנייה.
אני, עינת, אזרחית של מדינת ישראל, ואני רוצה להאמין בתקווה. “להיות עם חופשי בארצנו” – שורה שיצאה מהפה שלנו עשרות ומאות פעמים כששרנו בגאווה את ההמנון. מילים שנתנו תוקף, כל פעם מחדש, לברית שביננו ובין המדינה, שערבה לכלל חלקיה. כך הנחנו. השורה הזאת כבר אינה מובנת מאליה. זה יותר מ־100 ימים ש־136 חטופים ושבויים נמקים בנקודות עלומות בעזה. הם, שנולדו להיות חופשיים בארצם, כעת משוללי חופש, בארץ אויב.
מדינה שהמנון של ״תקווה״ שגור בפי אזרחיה ומהווה את הבסיס הערכי לקיומה, מחויבת לשמור על חופש תושביה כנקודת מוצא שאין עליה עוררין. מאז ה־7 באוקטובר ההמנון נכתב מחדש, ויתקף או יפר את ההסכם שבין מדינת ישראל לתושביה.
עלינו להגיד בקול רם שלנציגי הציבור היושבים בירושלים אין פתרון ודאי או בטוח. עלינו להימנע מהרחבת המלחמה לפני שהחטופים חוזרים בלי להבין לעומק את ההשלכות. עלינו להיפרד מהמחשבה שאנחנו חכמים או מוכשרים יותר מהיריבים שלנו. עלינו לוודא שנציגי הציבור שלנו יודעים מהי צניעות, ומתנהגים כמי שבידיהם מופקדים חיי אדם. רק כשכל החטופים יחזרו הביתה נדע שהמדינה מובלת באחריות, בצניעות, בחוכמה ובקור רוח.
התרעות פיקוד העורף