הסכנה הנשקפת משחרור אסירים פלסטינים פחותה מהסכנה הנשקפת לחטופים

אלדד טוען שפעם העמדות שלי היו "ממלכתיות", אבל ההתנגדות שלי לעמדות הממשלה מראה שהן כבר אינן כאלה. הוא גם מעלה השערה בשאלה למה שיניתי את דעותיי: לחץ משמאל. האמת ניתנת להיאמר: לא היו דברים מעולם. עמדותיי בכל שאלה ציבורית הן עמדות מוסריות, הנעוצות בחובה העליונה לשמור על כבוד האדם באשר הוא אדם, בכל זמן, בכל מקום, בכל מצב. עמדותיי בכל שאלה של פעילות רשמית הן עמדות ממלכתיות, הנעוצות בחובה הבסיסית לפעול תמיד לטובת כל האזרחים, לפי אתיקה המחייבת יושר ויושרה, אחריות ומקצועיות.

ברבות הימים דעותיי בשאלות השונות עוררו התנגדות, פעם מימין ופעם משמאל, אבל אף פעם לא מצאתי בהתנגדות כזאת נימוק טוב לשינוי דעתי. אף פעם לא שיניתי את דעותיי בשאלות הדורשות תשובה הנעוצה בעקרונות המוסר או ביסודות האתיקה הרלוונטית, הצבאית, המדעית או אחרת. במצבים שונים מתחייבות עמדות שונות, אבל מה שיוצר את השוני הוא הנסיבות, לא תזוזה בערכים, בעקרונות או בדעות.

בנסיבות שנוצרו בתחילת אוקטובר 2023, התבלטה מחלוקת בדבר המטרה העליונה של הפעילות הצבאית נגד חמאס. הנטייה הטבעית להתמקד בהצלת החטופים נתקלה בהתנגדות משני כיוונים: מצד אחד, נשמעת טענה שההתמקדות בהצלת החטופים, גם על חשבון המאמץ למוטט את היכולות הצבאית והשלטונית של חמאס, מסכנת את "העם" ואת המדינה. מצד שני, נשמעת טענה שצעד של שחרור אסירים מבתי הכלא כדי לאפשר שחרור חטופים, בתמורה, במסגרת עסקה בינלאומית, מסכן את כולנו, כי האסירים המשוחררים הם אויבינו. שתי הטענות מוטעות.

במדינה מתוקנת ניתנת עדיפות למאמץ מסוים להגן על חיי אדם, בהתאם לסכנה הנשקפת לאזרח: מה עוצמתה, עד כמה היא קרובה ועד כמה היא מטופלת בידי זרועות המדינה, האמורות לעמוד בין האזרח לבין הסכנה. אין ספק שהסכנה הנשקפת לחטופים היא הסכנה החמורה ביותר: היא סכנה לחייהם, היא סכנה מיידית, והיא לא מטופלת, שהרי המדינה לא נמצאת בין הסכנה לבין החטוף.

הסכנה הנשקפת לאזרח, בהיותו בן "העם היושב בציון", מהפוגה בלחימה או אפילו מהפסקת המלחמה, היא סכנה פחותה בהרבה מהסכנה הנשקפת לחטוף. בנסיבות הנוכחיות, ארגון חמאס לא יכול לסכן אזרחים של המדינה בהתקפה מן הסוג של ראשית אוקטובר 2023, גם מפני שבמידה רבה תש כוחו לעשות זאת, וגם מפני שצה"ל, השב"כ והמשטרה עומדים בין סכנה מתוצרת חמאס לבין האזרחים. התקפה רבתי של חמאס היא בלתי אפשרית, אבל שיגור רקטות הוא אפשרי, והמדינה יודעת להגן עלינו מפניהן. הסכנה הנשקפת לאזרח בתור בן "העם" היא כאין וכאפס לעומת הסכנה הנשקפת לחטופים.

הסכנה הנשקפת לאזרח בגלל שחרור אסירים פלסטינים מבית הכלא תלויה במספר המשוחררים, במידת הסכנה הנשקפת מכל אחד מהם בפני עצמו ובפיזור שלהם בשטחים שונים. הנוסחה המוכרת "כולם תמורת כולם" לא מתאימה לנסיבות הנוכחיות. היא נוצרה בהקשרי המלחמות הגדולות, כדוגמת מלחמת העולם השנייה, והיא הולמת מצב שבו המשוחררים חוזרים הביתה ואין בזה סכנה כי המלחמה הסתיימה.

אנחנו אמורים לשחרר אסירים אחדים תמורת כל חטוף, על פי רשימה שתזכה לאישור השב"כ בדבר כל משוחרר בפני עצמו וגם בדבר הסכנה המצטברת מכולם. כל הזמן נשקפת לאזרחי המדינה סכנה מרצון טרוריסטי לפגע, והיא מטופלת על ידי השב"כ, צה"ל ומג"ב. הרשימה של המשוחררים תצטרך להשאיר אותנו בתחום הסכנה הקיימת, המטופלת בידי ארגוני המדינה.

המתנגדים לכל הסדר עושים זאת גם על סמך שיקולים אחרים, כדוגמת שמירה על "הכבוד הלאומי". לא יעלה על דעתו של אדם הגון וסביר, הרוצה לראות את המדינה מתנהלת כראוי, להקריב על מזבח "הכבוד הלאומי" (שאין לי מושג מהו) את חייהם של החטופים. שום שיקול ערטילאי בדבר סכנות לטווחים ארוכים, שהן פחותות ומטופלות, לא יצדיק כרסום בחובה העליונה לשמור על החטופים על ידי החזרתם הביתה בשלום.