היום, יותר מארבעה חודשים לאחר השבת השחורה של 7 באוקטובר, מקבלות המילים האלמותיות האלה משמעות מצמררת. במלחמת השחרור נפלו טובי הבנים. גם 76 שנים אחרי שהוקמה המדינה ואחרי אין ספור עימותים ומלחמות, ישראל נמצאת באחד הצמתים החשובים בתולדותיה וההחלטות שיתקבלו ישפיעו על הדורות הבאים.
האזרחים, השוטרים והחיילים הגיבורים, שנפלו בהגנתם על המדינה, הם מגש הכסף שעליו בנויה הערבות ההדדית בינינו ובזכותה אין אויב שיכול לנו. השגת מטרות המלחמה - מיגור חמאס והחזרת החטופים - הן מטרות הכרחיות ולעניות דעתי אפילו קיומיות.
את כל אויבנו ושונאינו לא נמגר. אולם, אם ברצוננו לדחות ככל האפשר את העימות הבא עם איראן וגרורותיה, יש רק דרך אחת לעשות זאת – באמצעות חיסולם של ראשי חמאס, מפקדיו וכל מי שנטל חלק בטבח הנורא. המזרח התיכון והעולם לעולם לא יהיו בטוחים, אם לא יהיה ברור שלא נניח ולא נשקוט עד שחטופינו יוחזרו הביתה ומטרות המלחמה שנכפתה עלינו יושגו במלואן.
אויבנו מבינים רק את שפת הכוח. העובדה שעזה לפני 7 באוקטובר לא קיימת עוד ועשרות אלפי מחבלי חמאס מתים ופצועים, עדיין לא יצרה אצלם את ההבנה שישראל לא תוותר. הדרישות ההזויות של חמאס - שחרור כל המחבלים הכלואים בישראל ונסיגה מעזה - הן מהלך במסגרת מלחמת עצבים ועל הממשלה להוכיח נחישות ודבקות במטרה.
הצהרת סעודיה, שהתנאי לקידום הסכם דיפלומטי עם ישראל הוא הסכמה להקמת מדינה פלסטינית, היא בגדר מס שפתיים, שנועד להראות לפלסטינים שהם לא "נבגדו". תוצאות המלחמה עם חמאס והבחירות לנשיאות בארה"ב ישפיעו כמובן גם על קידום השיחות עם סעודיה ומדינות נוספות, שממתינות ליום שאחרי.
התרעות פיקוד העורף