ביידן הוא אמנם ידיד ישראל אבל עכשיו הבחירות חשובות לו יותר | זלמן שובל‎

לגבי מלחמת עזה, הן ממשל ביידן והן ממשלת ישראל מוצאים עצמם במלחציים, לפעמים כפולים ומשולשים; הממשל אומנם לא חזר בו מהעמדה שיש לשים קץ לשלטון חמאס, אך מעשית הוא מקשה על ישראל להשיג את המטרה הזאת, כש”הסיוע ההומניטרי” הופך בעיניו מטרה ראשית שאין לסכנה, למשל בתמרון ישראלי ברפיח, וכפי שכותב עמוס הראל ב”הארץ”, “דבר זה ישרת את האינטרסים של חמאס, מבלי שיחויב בוויתורים כלשהם, ויותר מכך, ייתכן שלחמאס לא יהיה תמריץ לחתום על עסקת חטופים נוספת”.

גם ישראל נמצאת במלחציים. המרוץ לבית הלבן והבחירות לבית הנבחרים ולחלק מהסנאט מהווים בסגנון צ’ארלס דיקנס הן את הטובה שבתקופות והן את הרעה שבתקופות. המשך הסיוע הביטחוני והדיפלומטי של ממשל ביידן הוא חיוני ובימים אלה למדנו על היקפו העצום, אך השגת מטרות ישראל במלחמה חיונית אף היא, ולא רק לגבי המלחמה עצמה.

“סיוע הומניטרי” מסיבי לרצועה, מסביר האלוף (מיל.) גיורא איילנד, ראש המל”ל לשעבר, יגרום להארכת המלחמה ולמניעת קריסת חמאס, אך זה, דהיינו הסיוע, הוא מטרה ראשית של ממשל ביידן. ישראל יכלה אומנם לנצל את תקופת הבחירות כדי להדוף בעזרת תומכיה את עמדות הממשל הבלתי נוחות, אך עליה להיזהר פן תואשם בהתערבות בבחירות או בתמיכה בטראמפ, והדילמה הזאת בולטת גם לגבי מהלכים אחרים המתוכננים בוושינגטון בעניין הסכסוך הישראלי־פלסטיני. שבעה חודשים וחצי עד לבחירות הם אומנם תקופה קצרה, אך מספיק ארוכה כדי לקבוע עובדות שליליות מבחינתנו - אך גם כדי לפעול למניעתן.

גם גל האנטישמיות הגואה ששוטף את ארצות הברית הוא גורם המשפיע על מצבה של ישראל. הוא קדם למלחמה בעזה, אך עלול להשפיע גם על מהלכים אחרים הנוגעים לישראל, כולל שיתוף הפעולה הביטחוני. כותב החוקר שמואל רוזנר: “טראמפ והתנועה שהקפיצה אותו לצמרת שחררו את שד האנטישמיות מימין, והפרוגרסיבים ותנועת השמאל הרדיקלי שחררו את שד האנטישמיות משמאל”. הארגונים היהודיים בארצות הברית עושים בחודשים האחרונים מאמץ מוגבר לשנות את המאזן בבית הנבחרים לטובת ישראל, אך הצלחתם איננה מובטחת.

בהקשר זה יש להזכיר שתי התבטאויות בשבוע שעבר, האחת של הפרופסור היהודי השמאלי קיצוני ג’פרי סאקס, והשנייה מהקוטב השני, של המשפטן הבכיר אלן דרשוביץ – שתיהן כמעט באותו סגנון: המשך תמיכתה של ארצות הברית בישראל איננו מובטח. צריך להדגיש שתחזית עגומה זאת איננה תולדה של ממשלה או מדיניות מסוימת בישראל אלא של השינויים החברתיים והפוליטיים הפנימיים בארצות הברית. זה אולי מוגזם ויכול להשתנות, אך אין להקל בכך ראש.