הייתי פטורה משירות צבאי מעצם היותי חירשת. הקזתי דם כדי להתגייס. נאבקתי במשך שנה וחצי מול צה״ל כדי שישבצו אותי, לא משנה איפה, העיקר לשרת. מילאתי טפסים, רשמתי וצירפתי את כל מה שדרוש ושיגרתי. כשבדקתי איך אפשר לוודא שהם קיבלו את הטפסים שלי, גיליתי שיצירת הקשר איתם אז הייתה רק דרך מספר טלפון. ״איך אתקשר אליהם?״, שאלתי את עצמי, קרובה כמעט לבכי שנבע מייאוש מוחלט. בלית ברירה, נסעתי אל לשכת הגיוס בשני אוטובוסים. ״האם יש תאריך?״, שאלתי את האחראים על המלש״בים, פעם אחרי פעם. שוב ושוב, ובכל הפעמים, נעניתי בשלילה. חייתי בתקופה של חוסר ודאות מוחלט. לא ויתרתי.
מדינת ישראל נוסדה על ידי מיטב בנינו ובנותינו שחירפו נפשם למען המולדת. מאז אותה שבת ארורה יצאו חיילים וחיילות, בסדיר ובמילואים, למלחמת קיום על הבית. הסתערו ונפלו למען המולדת ולמען הגנת אזרחיה. בד בבד, ראיתי באותה עת גם דבר מופלא ומרגש: את האזרחים החרדים מבקשים להתגייס, לעשות טירונות מזורזת ולהצטרף למאמץ המלחמתי. קיבלתי גם לא מעט הודעות מאותם אזרחים שאנסה לעזור להם בזירוז תהליך הגיוס. אחזה בי תקווה עדינה שאולי מתוך השבר הגדול הזה נגיע להבנות ולשותפות מלאה בנטל. מה השתנה מאז? למה ולאן הקול הזה, הקטן, נעלם?
בספר במדבר, פרק ל״ב, מסופר כי כאשר הגיעו בני ישראל לעבר הירדן המזרחי עם משה רבנו, לקראת הכניסה לארץ המובטחת, ביקשו בני גד ובני ראובן להישאר בעבר הירדן המזרחי כי להם היה צאן רב. עונה להם משה רבנו ״האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?״. קראתי גם על דוד המלך שיצא למלחמות למען ארץ ישראל ובשל כך נמנע ממנו לבנות את בית המקדש. אני תוהה: האם משה רבנו, דוד המלך ושאר שבטי ישראל פחות טובים מהציבור החרדי?
אני יודעת שהועלו על השולחן רעיונות ופתרונות בשפע כמו לגייס רק את אלה שמתקשים בלימוד ואינם מצליחים להשתלב. כולם נדחו על הסף. באין שום הידברות איתם, הברירה היחידה היא לחוקק חוק גיוס לכולם. אם ההנהגה החרדית מחליטה שהפתרון הוא לרדת מהארץ, זה יצער אותי מאוד, אבל שערי המדינה פתוחים.
הכותבת היא חברת כנסת לשעבר
התרעות פיקוד העורף