לאחר שיחתו האחרונה עם ביידן, לפני כחודש ימים, הצהיר נתניהו כי ישראל תתנגד להכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית. "זה יהיה פרס לטרור", הוא אמר והוסיף כי "הסדר שכזה יושג רק במשא ומתן ישיר, ללא תנאים מוקדמים".
מבחינתו של נתניהו, מדובר בסוגייה לא פופולריות שעלולה לגרום לו לאיבוד קולות, והסרבנות שלו היא שגורמת לביידן להקשיח עמדות ולקרוא לעצירת הלחימה ולהתנגדות לפעולה צבאית ברפיח – עמדות שפופולריות בקרב הצד הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית.
את השלב האחרון הס מלהזכיר, והוא כולל מדינה פלסטינית מפורזת שבירתה מזרח ירושלים, על פי מתווה טראמפ משנת 2020. בגבולות שייקבעו, עם נוכחות ישראלית בנקודות ביטחוניות.
מנהיגות אחראית ונכונה חייבת לומר זאת דווקא עכשיו ובריש גלי. משנה זו אינה פרס על מאורעות טבח השבעה באוקטובר, אלא התבגרות. התפכחות מאוסלו המחורר כמו גבינה שוויצרית, מהנסיגה מלבנון בלא ערובות ביטחוניות, ומההתנתקות החד צדדית מרצועת עזה. זו אסטרטגיה נכונה, בפעימות, שארה"ב של ביידן וגם של טראמפ מעוניינת בה וגם סעודיה. גם נתניהו מעוניין בה, אבל הוא כבול בשלשלאות פוליטיים וחברתיים עמוקים.
הקואליציה ללא גנץ, איזנקוט וסער, עם 64 מנדטים כבר בחרה מראשיתה להפקיד את הזהות שלה בידי סמוטריץ' ובן גביר, שהפכו בהעדר מנהיגות ליכודית לאומית ליברלית, להיות המייצגים של הבייס הליכודי. בייס אידאולוגי בעל נטיות לאומניות, דתיות ומשיחיות שבמרכזו נתניהו - סוג של "דרייפוס" ליכודי.
אלא שבעוד דרייפוס ההוא זוכה על ידי בית המשפט מכל אשמה, הרי שכאן, הנרטיב השליט הוא שמערכת המשפט גמרה אומר להאשים את נתניהו, וכי אין דרך לזכותו אלא אם מחריבים את השיטה המשפטית. וזו בעיה בכל קנה מידה דמוקרטי. סביר להניח כי בן גביר וסמוטריץ' יתנגדו למהלך היום שאחרי שתוצאתו ניהול אזרחי בידי רשות פלסטינית מחודשת וסופו מדינה פלסטינית מפורזת.
היעדר המדיניות של נתניהו מעמיק את הקרע עם ארצות הברית, בין אם זו של ביידן או זו של טראמפ ופוגע ביכולת של ישראל לעמוד ביעדים שהציבה לעצמה, מיטוט החמאס, שחרור החטופים והחזרת המפונים. כעת, הכדור אצל נתניהו.
התרעות פיקוד העורף