אינני זוכר מי היה הנואם המהולל שהיה פותח את דבריו במשפט: "לפני שאני מתחיל לדבר – אני רוצה להגיד משהו". וכך גם אני. לפני שאעסוק בשמאל – אני רוצה לגעת בימין. והיום – בימין החרדי. על רקע סירובם לשרת בצה"ל (בחריגים מעטים מדי) אינני בטוח אפילו שהם ראויים לתואר הכבוד "ימין".
אבל לא פחות כואבת הייתה תחושתם שמחנה השמאל העולמי בגד בהם - השתיקה האיומה של ארגוני הנשים בעולם לנוכח מעשי ההתעללות והאונס, גלגול העיניים המזוויע של ראשי האוניברסיטאות המובילות בארה"ב, ובגידת ארגוני "זכויות אדם" והאינטלקטואלים של השמאל העולמי, ובראשם – יהודים. ולא אחרי חמישה חודשי מלחמה, כשהם מאשימים את ישראל בג'נוסייד בעזה, אלא מיד לאחר הטבח - עוד לפני שיצאנו להשמיד את חמאס.
כבר כמעט ואין שומעים אותם מוקיעים את האינטלקטואלים הבוגדים, את הפמיניסטיות המזויפות, את המחנה הפרוגרסיבי המטורלל במערב. אבל כיוון שהם חייבים לנקז את הזעם והתסכול שלהם, הם מפנים את כל הכעס כלפי פנים. אל ממשלת ישראל "שבגדה בהם". אל ראש הממשלה שהתחמק מקבלת אחריות מפורשת.
ואם בימים הראשונים לאחר הטבח הוטחו האשמות קשות בשב"כ ובצה"ל – שוב אין שומעים קולות כאלו היום מפי ניצולי הטבח. אולי משום שצה"ל והשב"כ נלחמים עתה בחירוף נפש להשמיד את חמאס, לשחרר את החטופים, לנקום את דם הנרצחים וכבוד הקורבנות. אך גם אולי משום שהמחנה הפוליטי שלהם מרשה להם לתקוף את הממשלה (שאחריותה ל"קונספציה" ברורה כשמש, וכל חבריה יצטרכו לשאת עד אחרון ימיהם בקלונה) ואוסר עליהם לתקוף את ראשי הצבא והשב"כ – האשמים העיקריים במחדל.
גם אם אינני יכול להבין ניצולים שלא נפקחו עיניהם לראות נכוחה אחרי השיעור האיום שקיבלנו, אינני יכול לשים עצמי במקומם. אבל יש בשמאל הישראלי כאלו שלא עברו כלום על בשרם – ובכל זאת בחרו להצטרף לאויבינו, לאלו המעדיפים את טובת חמאס ותומכיו בעזה על פני טובת ישראל, אזרחיה וחייליה. הם "מסייעים לאויב במלחמה", ממש כלשון סעיף 99(א) לחוק העונשין.
כמעט לכל אדם יש בימינו טלפון נייד. לנוה היו 16. שום אדם ישר אינו נזקק לכל כך הרבה טלפונים. ניתן לחשוד כי במכשירים הללו מתועדות עוד עבירות שחיתות רבות. משטרת ישראל מחזיקה בהם כבר למעלה מחמש שנים. נוה נחשד בקבלת שוחד מיני כדי למנות שופטת, אך לפני שלוש שנים החליט המשנה לפרקליט המדינה לא להגיש כתב אישום בפרשה זו ובפרשיות האחרות שנחשפו בהקלטות. לא הבנתי למה, אבל הפרסום של לוינסון, עם שמות כל השופטים שמונו או קודמו בידי נוה ואורנשטיין – יכול להסביר מדוע פרקליטות המדינה העדיפה לסגור את תיבת הפנדורה.
יש לקח חשוב אחד מפרשה זו: אסור שנציג לשכת עורכי הדין יהיה חבר בוועדה לבחירת שופטים. יש כאן ניגוד עניינים מובהק המזמין שחיתות חמורה. אבל כשהוצע, במסגרת הרפורמה המשפטית, גם שינוי כזה בוועדה – קם השמאל הישראלי הצבוע להילחם בשצף קצף כנגד הניסיון לנקות את האורוות. המאבק נגד נתניהו היה חשוב בעיניהם מטוהר מידות, יושר וצדק. גם במישור הזה בגד השמאל בערכיו. כנראה לא בפעם האחרונה.
התרעות פיקוד העורף