הרב יצחק יוסף עשה שירות נפלא לעמנו. יוסף הניח על השולחן את מה שכולנו ידענו שרבים מדי אומרים בסתר, ובכך יצא מברך. אם יש נחמה בעם הזה, שאני חלק בלתי נפרד ממנו, היא העובדה שלא משנה מתי נשליך אבן לעבר פרק בהיסטוריה, תמיד נפגע במאורעות שמזכירים, מעט או יותר, את מה שקורה עכשיו.
בפרקים שלמים שאלמלא ידענו את המשכם, נדמה היה שאפסו סיכויינו, והנה, בכל זאת אנחנו כאן כדי לספר על כך. מצחיק ולא מצחיק, כי מי רוצה למצוא את עצמה בלב שידור חוזר של מציאות חברתית שנשלטת בידי כוחות חברתיים שליליים, כלומר דיסטופיה? חוץ מזה, המילה “דיסטופיה" מצליחה להרגיז אותי. מין מילה של כאלה שיושבים באולפני רדיו או טלוויזיה, מאנפפים בחשיבות עצמית ואומרים: “הממ הממ, זו דיסטופיה" ודנים ברצינות בהבדל בין דיסטופיות ל"יצירות פוסט־אפוקליפטיות", לצלילי נחירות קצובות של המאזינים.
איני דתייה בשום אופן, ואיני חילונית בשום אופן. אני יהודייה, ישראלית, ירושלמית, וכפי שכתבתי מאה אלף פעם ואולי יותר: אין לי בית אחר. קנאים תמיד היו פה, וקנאים תמיד יהיו פה. ירושלים תמיד הייתה מוקד משיכה. הנה, בעודי כותבת את הטור, מגיע אליי מסמך שהוגש למשטרת ישראל בסוף חודש מרץ ובו “בקשת רישיון לעריכת אסיפה/תהלוכה". אברהם, אורי ושמשון החתומים על הטופס, מבקשים בשם תנועה שאני יכולה להישבע שקראתי עליה בספר משונה ומבהיל במיוחד, “אישור להקריב קורבן פסח במועדו". צפי התייצבות במדד בוחן המציאות של התנועה: 10 אלפים איש. אמצעים: מזבח, סכיני שחיטה ובגדי כהונה.
בספר, ירושלים היא בסיס ההתרחשות. חיות בה כיתות רבות של חסידים ומתנגדים, נאמני חצרותיהם של כמה וכמה צדיקים “ששונאים זה את זה שנאת עולם". חוץ מזה היו בירושלים אנשי סוחוברודבקה, שהאמינו שליהודים אסור לשבת בירושלים לפני ביאת המשיח ומי שיושב בירושלים הוא כופר, חוטא ומחטיא. “ולמה באו הם עצמם לירושלים? כדי להשמיד ולאבד את כל אלה שחטאו ובאו לשבת בירושלים ישיבת קבע". ולכשיסיימו מלאכת ההשמדה, ישובו לבתיהם שבברוקלין ובאנטוורפן.
המתפרה הירושלמית לדגלים, שעליה מבוססת הכלכלה היהודית בזמן שמתאר תמוז, הוקמה באתר שבו הייתה בזמן מלחמת העצמאות הישראלית כנסייה נוצרית, שנשרפה על ידי קנאים מישיבת “אש הגופרית". באותו מקום, על אפר הכנסייה שנחרבה בידי אדם, נבנה “בית התנ"ך", אבל הוא נהרס בפיצוץ של חוגים שהטיפו להתרכז בלימוד התלמוד. בקיצור, חד גדיא בגרסה הכי קשה שלו.
כבר שבועיים שאני מתאפקת מלכתוב את זה, אבל נדמה לי שהגיע זמני לומר שהרב יצחק יוסף עשה שירות נפלא לעמנו ורק על כך הוא ראוי לקבל לכל הפחות את פרס ישראל. אין ברכה בקיצוניות משום סוג לטעמי, אבל הרב יוסף הניח על השולחן את מה שכולנו ידענו שרבים מדי אומרים בסתר, ובכך יצא מברך, כי לא עוד.
כי הגיע הזמן שהוא ושכמותו יקלטו שאין הבדל בין דם לדם. כי הבן שלי, שפשט את המדים לפני זמן קצר, והבן השני שלי, שמחלים מניתוח ויעלה אוטוטו על מדים, אינם פחותים במאומה מבניו. ילדתי בעצב בנים, ואני מתכוונת לגדלם בשמחה ולראותם מזדקנים. כי החברים והחברות שלי, שלא ישנים בלילות בזמן שילדיהם וילדותיהם בעזה ובגבול הצפון, עמלו על גידולם לא פחות מיוסף.
אולי יותר, אין לי מושג. כי החברים והחברות שלי, אחיי ואחיותיי, שחיים בעוטף ישראל ונעקרו מבתיהם, לא ישנים כבר חצי שנה. תודה, הרב יצחק יוסף. תודה רבה. בזכותך מה שהיה לא יהיה, ולאור האמור לעיל מוענק לך הפרס.
התרעות פיקוד העורף