חצי שנה למלחמה, ומכל המחדלים המפוארים שהתגלגלו פה, החטופים הם המחדל המביש והבלתי נסלח מכולם. הגדר הפרוצה, ההובלה לעזה ברגל או באופניים בקלות, באין מפריע. צעיר אפור פנים וקטוע יד מושלך אל עגלה, צעירה בתנוחה לא טבעית על מכונית ובני בלייעל על רגליה השבורות. ילדים נגררו בדרכי עפר ומשאיות עמוסות שלל אנושי בפיג’מה עברו משטח ישראל לגיא צלמוות. ואיפה היו החיילים, המפקדים, הבכירים, הזוטרים, כדי לחסום את המסע המדמם הזה בדרכו לגורלו.
חצי שנה למלחמה, ומכל הסיפורים והסרטים, הכי פוצעות היו העדויות של משוחררי השבי. באחת נגעו. בשני הצליפו. את השלישית אנסו. ואת כולם השפילו וצילמו והטרידו והכריחו והפחידו. ובסוף נתנו גם כיף ומים כדי שהעולם יראה.
חצי שנה למלחמה, והדבר הכי מנותק הוא המקום שממשיך כרגיל. בבני ברק תלו תמונות של מועמדים בבחירות. שום סרט צהוב לא התנופף ברוח. שום דובון מוכתם בדם, שבור לב מצער, לא נח על ספסל לומדי תורה שכל כולה חמלה וחסד של פדיון שבויים. הכל רגיל כמו ביקום מקביל.
התרעות פיקוד העורף