משנות ה־90 של המאה ה־20 חל שינוי פרדגימה בבחירות לרשויות המקומיות בישראל. לא עוד בחירות של המפלגות הארציות ונציגיהן במקומי, אלא סיעות עצמאיות, שמחקו כל זיקה למפלגות הארציות. לא כך בבחירות 2024. המחאה הארצית נגד הרפורמה המשפטית חדרה למקומי. תנועת "חוזה חדש" שפעלה בערים שונות חיפשה שותפים גם בעיר רחובות ומצאה שותף בדמותו של בלום. מרגע זה הקיטוב עלה מדרגה. השיח המרכזי, כמעט היחיד, היה בין "הם" ("הביביסטים") ו"אנחנו" ("הליברלים").
התוצאות בסיבוב הראשון הפתיעו רבים, כשמלול נדחק למקום השלישי ולסיבוב השני עלו דיל ובלום. ואז החלה הדרמה. בלום, נציג הליברלים, החליט לוותר על המרוץ וחתם על הסכם עם דיל בתמורה למינויו לסגן ראש העירייה. אלא שלחצים ארציים מצד "יש עתיד" וגוש השינוי הובילו את בלום להפר את ההסכם ולהתמודד בסיבוב השני. המחנה הליברלי בראשות בלום קרא לשמור על הצביון הליברלי אל מול דיל המזוהה כחבר מרכז הליכוד, חובש הכיפה, שלדבריהם מאיים על הסטטוס קוו ועלול לגרור את העיר למדרון חלקלק.
דיל, שהרכיב רשימה עצמאית ומגוונת, הרחק מהליכוד, מימן עצמאית את הקמפיין לעומת אחרים שנתמכו על ידי מפלגות ארציות, ניסה אך לא הצליח להתחמק מהתגיות שהודבקו לו, למרות התמיכה שקיבל מסיעת "רחובות חופשית ומאוחדת" (לשעבר מרצ) הליברלית, שהשיגה שלושה מנדטים למועצת העיר. כך המאבק היה בין דיל, נציג גוש 64 המנדטים, ובין בלום, נציג גוש האופוזיציה וממשלת השינוי.
סוגיות הקיטוב חילונים־דתיים וימין־שמאל תפסו את השיח ושאלות לגבי יכולתו של ראש העיר לנהל עירייה נדחקו לקרן זווית. השיח בסיבוב השני הפך אלים ופוגעני. כמו בארצי, הוצגו לכאורה שתי חלופות קיצוניות לדמותה של מדינת ישראל - זו הדמוקרטית הליברלית החילונית וזו הלאומית היהודית המשיחית.
הפרדוקס הגדול הוא שהשלטון המקומי שנלחם כדי לקבל עצמאות לניהול חיי התושבים, יידרש כעת להצדיק מחדש את יכולתו להיות עצמאי ונפרד מהארצי, במקום שהשלטון המרכזי מבקש להרחיב את הנגיסה שלו במקומי.
התרעות פיקוד העורף