שירו של אריק לביא, "קרב רפיח", פותח את האלבום המרגש המוקדש לאוגדת הפלדה המיתולוגית של האלוף ישראל טל, שבמלחמת ששת הימים דהרה תוך 96 שעות לתעלת סואץ - עד לתמונת הניצחון של חיילי צה"ל משתכשכים במי התעלה. היו ימים.
כששקעה השמש בסוף היום המופלא של 5 ביוני 67', במקביל לבשורה שחילות האוויר של מדינות ערב היו ואינם עוד, דיווח מפקד חטיבה 7, שמוליק גורודיש (גונן), למפקד האוגדה כי בדם ובאש נכבשה רפיח. כלשון השיר: "מי שנפל, נפל... אבל אנו אחרי רפיח כמו שרצית טל".
בעיני הישראלים, שאצו רצו לפנות את תושבי הצפון כדי להגן על חייהם נוכח איומי חיזבאללה, זה לא נתפס, אבל סנוואר דווקא מתגעגע לימים שבהם תמונות התינוקות הפצועים והמתים בעזה הציפו את המסכים בארה"ב ובאירופה, ושחקו את האהדה לישראל. זה לא סוד שבכלא הוא הרבה בקריאת ספרות בכלל וסיפורי מחתרות בפרט.
לא צריך להיות פסיכיאטר מדופלם כדי להבין את האופן שבו סנוואר פירש את השורות "בדמעת אמהות שכולות מבנים ובדם תינוקות טהורים את בניין המולדת נקים", מתוך המנון לוחמי חירות ישראל "חיילים אלמונים". בישראל צריך להבין שסוגיית הכניסה לרפיח עברה מכבר את שלב ההחלטות המושכלות. היא מזמן מהלך מתגלגל שיש לו כללים ודינימקה משלו, במנותק משיקולי הבעד והנגד.
בישראל התקבע כיבוש רפיח כתמונת הניצחון, והעולם ברובו מאמץ זאת כמעט כמוסכמה. אין להקל בכך ראש. למרות זאת, ייתכן שהלחץ העולמי יוכל לכופף את קטאר המארחת ואת ההנהגה המדינית של חמאס. אבל ספק עד כמה הם משפיעים על סנוואר, שבאוקטובר ניסה אולי להיות אדולף היטלר, כעת מתחזה לאידי אמין כדי לבלבל את האויב, אבל בכלל חולם להיות עבד אל־נאצר.
מה שהציבור מצפה מהנהגתו הלאומית איננו התבוססות תזזיתית במה שהיה או לא היה. גם לא בחיטוט צופה פני התחשבנות עם אשמים פוטנציאליים במחדל. הציבור מצפה מהנהגתו להנהיג. לעסוק בעיקר ולא בטפל. להכין תוכנית פעולה לשיקום מקיף ויסודי של קיר הברזל שבנינו במשך שנים עקב בצד אגודל, ושיצר את המעטפת שאפשרה לבנות בחסותה מדינה חזקה כלכלית, מדעית וצבאית. הקיר הזה, שספג מהלומה מטלטלת בשמחת תורה, זקוק לתשומת לב מרבית ולטיפול מיטבי.
מחול השדים המתחולל במקומותינו, יחד עם הטלת הבוץ ההדדית, לא יובילו אותנו לשום מקום טוב - וגם לא לשום מקום מועיל. גם למי שהוקעת האשם מקימה אותם בבוקר והיא כשמן בעצמותיהם וכדלק בעורקיהם, ובעיקר - כטעם החיים בפיהם, לא תצמח תועלת מהכאוס. שהרי לא רק הם יודעים בביטחון מלא מי אשם. כולנו יודעים. איש־איש והאשם שלו שאין בלתו.
בוועדת אגרנט נכללו אישי משפט וצבא, שהיה קונצנזוס מלא בדבר כישוריהם השיפוטיים והצבאיים וניקיון כפיהם. אז עוד נמצאו כאלה. חרף זאת, כל מי שראה את הסרט "גולדה" קיבל המחשה למגבלות חשיפת האמת בזמן אמת בוועדה שכזו. והיום זה רק נעשה יותר בעייתי ומסובך.
בזמן ועדת אגרנט עדיין היינו בעידן התמימות ובעיקר הפשטות: ללא מכתבי אזהרה לנפגעים הפוטנציאליים; ללא סיבוב דיונים מקדמי; ללא סוללת עורכי דין, המלווה כבר בשלב המקדמי את כל מי שחושש שהוא מועמד פוטנציאלי לקבלת מכתב אזהרה; ללא דווחים והדלפות מסביב לשעון מחזית הוועדה; וללא פאנלים עתירי פרשנים וספינולוגים, תחת כל מיקרופון רענן.
במקביל, לא פחות חשוב לטפל במעמדה המדיני מעורר הדאגה של ישראל. הקלות הבלתי נתפסת של הצגתה במערב כתוקפן, והצגת חמאס ומגיניו האנושיים בעזה כקורבן, לאחר טבח מפלצתי ושיגור 16 אלף רקטות לעבר האוכלוסייה האזרחית שלנו - חייבת להדליק נורת אזהרה בעוצמה של פרוז'קטור.
ישראל הקטנטנה, המוקפת באוקיינוס אנושי של שונאים המאיימים בגלוי בהחרבתה, היא בגודל קופסת גפרורים המונחת על מגרש כדורגל - שגודלו משקף את שטח העולם הערבי שסביבה. אבל הסטודנטים שטופי המוח, השואגים "פלסטין מהירדן לים", רואים עדיין בקופסת הגפרורים תוקפן אכזר, פריבילג יהודי לבן המתעמר במקופחים הסובבים אותו.
זה המסר שצריך להיות מופץ. לצד בניית הכוח הצבאי, ישראל חייבת לבנות את כוחה המדיני בשני הערוצים הקיימים. במרבית מדינות אסיה ואפריקה, ישראל אמורה לפעול בעקביות ובצורה מסודרת להתחבר לשליטי המדינות - שאם שכנעת אותם גייסת את מדינתם לצדך. מצד שני, בארה"ב, בריטניה ובמדינות האיחוד האירופי - גם אם המנהיג משוכנע בצדקתך יותר מכפי שאתה משוכנע בה, אין לכך משמעות של ממש. במערב, דעת הקהל היא כמעט חזות הכל.
לכן, יש לעצור את מגמת קיצוץ התקציבים במשרד החוץ, כדי שניתן יהיה להפעיל את הנציגויות כמוצבים במערכה, תוך רתימת ידידי ישראל הרבים להילחם ברחובות, להילחם בכיכרות, להילחם בקמפוסים, להילחם בתחנות השידור ובאולפנים, להילחם ברשתות החברתיות, להילחם בכל מקום. זה דורש כסף וארגון. האמת לצדנו, אבל אם לא נגן עליה - היא לא תוכל להגן עלינו.
התרעות פיקוד העורף