בדרך זו היה נבחר מנהיג שאיננו נושא על כתפיו את עול האחריות לאסון, איננו פועל בניגוד עניינים, ויש בכוחו לעשות את השינויים הדרושים בצה"ל, שגם עליו רובצת אחריות רבה למה שאירע. העובדה שנתניהו ממשיך בתפקידו כאילו לא קרה דבר גורמת כמובן לכך שגם בצבא נמשכים העניינים כרגיל, וגם בו לא ניתן לעשות את השינויים המתבקשים.
אולם נתניהו לא רק שאינו מתפטר, הוא רואה עצמו פטור מלומר משהו על המדיניות של התמיכה בחמאס, שאותה הנהיג במשך שנים רבות, והוא ממשיך להתחמק מאחריות בטענה שהנושא ייבדק על ידי ועדת חקירה. אולם ועדה כזו, אם בכלל תקום, תשב שנים רבות על המדוכה, וספק אם נושא המדיניות כלפי שלטון חמאס ברצועת עזה יהיה בכלל בתחום החקירה.
מלחמה זו, שנועדה לשחרר את החטופים ולמוטט את חמאס, חייבת הייתה להציע פתרון לניהול רצועת עזה, שלא באמצעות חמאס. ללא פתרון כזה היה ברור מלכתחילה שחמאס אפילו יוכה צבאית, יחזור לשלוט ברצועה (אפשרות גרועה אחרת היא אנרכיה ברצועה ושלטון של כנופיות פשע). אולם נתניהו, שדגל במשך שנים רבות בשלטון חמאס, נתון לקיבעון מחשבתי שלא מאפשר לו להציע פתרון אחר.
משגה אסטרטגי אחר, הכרוך במשגה הראשון, הוא שלא נעשו שום סידורים לטיפול ביותר משני מיליון התושבים ברצועה. החשיבה בעניין זה, אם בכלל הייתה, נעה בין רעיון בדבר הרעבת הרצועה והכנעת חמאס בדרך זו, לבין הרעיון שהתושבים ינוסו מאזורי הלחימה ואיכשהו יסתדרו בעצמם. כל זה קרס לחלוטין, וגרר מפולת במישור הבינלאומי, לרבות התמודדות עם בתי דין בינלאומיים, נושא שאינו יורד מהפרק.
שאלות ופרשות
לכישלונות אסטרטגיים אלה מצטרפים נושאים נוספים, הקשורים לניהול המלחמה ומעוררים שאלות קשות הטעונות הסבר. עניין תמוה במיוחד הוא הפסקת המלחמה בינואר בשנה זו, הוצאת מרבית הכוחות מהרצועה והמעבר ללחימה נקודתית. אילו נוצלה הפסקה זו להגעה להסדר לשחרור חטופים – ניתן היה להבין זאת, אולם הדבר לא אירע. במקום זאת התברר, כפי שחייב היה להיות צפוי מראש, שהפסקת הלחימה היא קטסטרופה גמורה.
האינטרס של ישראל הוא לסיים את המלחמה הנוראה הזו בהקדם האפשרי, אך ייתכן שהאינטרס האישי של נתניהו לשרוד בשלטון הוא הפוך, כלומר להאריך את המלחמה. ניגוד עניינים זה מהווה כמובן שיקול מרכזי המבהיר מדוע אסור היה להפקיד את ניהול המלחמה בידיו. בכל מקרה, העיקרון הדמוקרטי של שלטון "למען העם" מחייב להעדיף את האינטרס של המדינה - שהוא כאמור להשלים את מטרות המלחמה בהקדם האפשרי.
הארכת המלחמה בארבעה חודשים אלה גרמה לנזק אדיר. הימשכותה גורמת נזק כלכלי עצום, וסבל רב לעשרות אלפי התושבים שהפכו לפליטים בארצם. אזור צפון המדינה משותק, והפך זה למעלה מחצי שנה לאזור לחימה – אסון שלא היה מאז קום המדינה. מצב זה יימשך כל עוד לא הסתיימה הלחימה בעזה, שבינתיים נמשכת ארבעה חודשים מיותרים.
בתקופה זו לא ירד המצב בעזה מסדר היום העולמי. מכונת התעמולה של חמאס, הנתמכת על ידי שורה של גורמים "פרוגרסיביים" ואסלאמיסטיים במערב ועל ידי רשת אל־ג'זירה, מעלה את זעקת הכזב של "רצח עם" בעזה ומראה מדי יום תמונות של אזרחים הרוגים, ילדים רעבים, משפחות ללא קורת גג והרס עצום.
במקביל צץ בכל פעם הליך חדש נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג, וגוברות השמועות על אודות הליכים אפשריים בבית הדין הפלילי הבינלאומי. כל אלה עמעמו את זכר 7 באוקטובר, והעצימו את ההתנגדות לישראל בדעת הקהל במערב. הדברים הגיעו לשיא בהתפרעויות המאורגנות נגד ישראל בקמפוסים בארה"ב, שפשטו גם לאירופה.
פרשה מוזרה נוספת היא בחירתה של קטאר, תומכת חמאס נלהבת, כמתווכת בינינו לבין ארגון הטרור. אולי זה המשך לשיתוף הפעולה הפסול שיזם נתניהו לצורך הזרמת הכסף הקטארי לרצועת עזה. לא פחות מוזר הוא שנזכרו רק כעת, באיחור של חודשים ארוכים, להפסיק את פעולתו של ערוץ אל־ג'זירה בישראל (במאמר מוסגר אציין שאין סיבה לחסום בארץ את שידורי הערוץ הזה, הנעשים מחו"ל. שידורים מקהיר נשמעו בארץ גם בימים שבהם התנהלה מלחמה עם מצרים. אבל אין סיבה לאפשר לרשת זו לפעול בתוך ישראל ולשדר מתוכה).
הכשלים והתקלות הללו מחייבים כמובן שיקול דעת לגבי ההמשך, ולגבי האופן שבו מתכוונים לסיים את המערכה. לא ברור אם ההנהגה הנוכחית מצוידת בשיקול דעת כזה. בכל מקרה, עקרונות היסוד של הדמוקרטיה, שלפיהם הריבונות היא בידי העם ולא בידי השלטון, מחייבים את הממשלה ואת העומד בראשה לתת לציבור דין וחשבון על המתרחש - ולא להסתפק בססמאות דוגמת זו שנילחם לבד נגד כל העולם.
העקרונות הללו מחייבים את קיומה של ממשלה שהיא "ממשלה של העם... ולמען העם". לא ממשלה למען השלטון או למען מגזרים כאלה או אחרים, תוך התעלמות מתושבי הצפון, מתושבי עוטף עזה ומטובת המדינה וכלל הציבור.
התרעות פיקוד העורף