יש משפחות שבהן מרבים בשמחה. אצלנו במשפחה רוב הזמן מרבים בדאגה. אין מה לעשות, ככה זה עם הפולנים האלה. הם לא יכולים לסיים את היום בלי לדאוג ממה שעלול לקרות מחר.
עוד כשהייתי ילד סבא שלי נהג להזהיר אותי לעתים קרובות מהסכנות הגדולות שאורבות לי בכל פינה. כך למדתי בגיל צעיר שאם אלך יחף על הרצפה קרוב לוודאי שאחלה בדלקת ריאות, ושאם לא אשב עם גב זקוף אני עלול לסבול מעקמת. "אל תדאג" הייתי אומר לו, והוא היה עונה תמיד עם חיוך: "עומר, אלטא דג זה דג ישן. על מה אתה מדבר?"
במהלך השנים סבא שאול וסבתא אסתר, שהייתה גם היא דאגנית מדופלמת, העבירו את גן הדאגנות לשלושת ילדיהם - מירה הבכורה, תמי האמצעית ובן הזקונים יואב, שהוא גם אבא שלי.
בבוקר המקולל של ה-7 באוקטובר, בו התעוררנו בבהלה לקול אזעקות, מירה הייתה מודאגת במיוחד. "עומר מה נשמע? איפה אתם מוצאים מחסה?", כתבה לי. "ברחנו להורים" עניתי, והיא, כהרגלה, עברה לדאוג לשאר בני המשפחה. "אני מקווה שניר (בנה) ואלון (אחיינה) גם יברחו, אני ממש מוטרדת מהירי", הוסיפה.
פחות מ-24 שעות לאחר מכן קולות ירי נשמעו גם באזור הצפון שאליו הייתה מחוברת בנימי נפשה. ככל שחלפו הימים, האש הלכה וגברה עד שלבסוף החליטה לעזוב את כפר יובל עד יעבור זעם.
אך לאחר מספר שבועות בהם נדדה בין דירות ילדיה, מירה הרגישה שהיא חייבת לחזור הביתה. הפעם היא דאגה לבעלה אליהו שנשאר במושב כדי להמשיך להפעיל את המשק יחד עם בנה ברק, חבר בכיתת הכוננות של הכפר. "מישהו יצטרך להזכיר לאליהו שהוא צריך לקחת את התרופות שלו ולדאוג שלברק תחכה ארוחה חמה כשהוא חוזר מתורנויות השמירה", הסבירה כשנשאלה מדוע החליטה לשוב.
התרעות פיקוד העורף