תושבי החזית של ישראל לא היו זקוקים למלחמה כדי לדעת מה המדינה חושבת עליהם. העניין הוא שאף אחד לא שאל אותם ב־7 באוקטובר למה הם זקוקים, ומה אתם יודעים? גם לא בשמונה וחצי החודשים שחלפו מאז.
בזמן שהשדות בוערים, הבתים הרוסים, התשתיות מפורקות והקהילות מפוזרות במלונות ברחבי הארץ (תודה, מירי רגב) - הממשלה ממשיכה להתעסק במה שחשוב לה באמת: ההישרדות שלה.
כשעשרות אלפי ישראלים לא יודעים מתי יוכלו לחזור הביתה, נציגי הציבור שלהם עוסקים בחוק השתמטות שפוטר את המגזר החרדי מנשיאה בנטל, ובמקביל הם מבקשים להאריך את שירות המילואים למעטים והגיבורים שמחזיקים על גבם את עול המלחמה.
הם דואגים לסדר ג'ובים ל־700 רבנים בימים של משבר כלכלי חריף, ממשיכים לזרוע כאוס בבתי המשפט ולסרב למנות שופטים והופכים את המשטרה לכוח אלים, שמטיל אימה על אזרחים שיצאו למחות.
במה עסקו הדיונים החשובים האחרים? למשל ב"סקירת משרד החינוך בתחום הגות יהודית במערכת החינוך", סוגיה מכרעת הרבה יותר מ־600 שעות הלימוד שחסרות לבני הנוער בצפון השנה.
זה כמובן לא הופך את הפגישה עם המציאות לקלה יותר. החשיפה של עשרות אלפי מפונים לפער בין רמת השירותים במרכז לעומת מה שהם רגילים אליו, כואבת בכל פעם מחדש. כולנו זוכרים את "את משעממת אותנו" של נתניהו כלפי מוחה שצעקה לעברו בקריית שמונה. מה שלא כולם זוכרים הוא שהסיבה למחאה הייתה סגירת חדר המיון ששימש את תושבי קריית שמונה.
כולנו ממשיכים לשעמם אותה בדרך לדיל הקטן הבא, ולכן אין ברירה אלא להתחיל לעניין אותה. מיליון איש ברחובות שדורשים שיתייחסו אליהם לא ישאירו לה ברירה. בשביל שלה יהיה אכפת, כולנו חייבים להחליט קודם כל שאנחנו אלה שאכפת להם.
התרעות פיקוד העורף