מה שכן ברור הוא שהתנאים לשחרור החטופים והחטופות היו יכולים להיות חיוביים יותר אילולא מה שהאויב רואה על מסכי הטלוויזיה שלנו. כל הפגנה בקפלן או מול הכנסת, כל “מחאה" כאילו ספונטנית, כל חסימת כבישים והתנגחות בשוטרים המגינים על שלום הציבור, כל מדורה באיילון שצורבת בלבות המוחזקים בשבי - מעלות סומק על לחייו של סינוואר ומעניקות לחמאס רוח גבית, וטרגי מכל - מרחיקות את הסיכויים שנראה בקרוב בקרבנו את שורדי ושורדות החטיפה.
גם בבריטניה במלחמת העולם השנייה היו אנשים כמו הסופרת ורה בריטן ששנאה את צ’רצ’יל, האשימה אותו בחרחור מלחמה וקראה להפסקת הלחימה נגד גרמניה הנאצית (לא ידוע אם היו גם הפגנות ברחוב דאונינג 10) ושופרי התעמולה הגרמניים ניצלו זאת, אך רוב הציבור הבריטי בז להם.
לקרובי החטופים זכות ואף חובה להרים את קולם ולומר כל דבר, גם אם הוא מוטעה ובלתי הגיוני ולפעמים חצוף ובלתי מאוזן, אבל לא למי שמוליכים אותם שולל בציניות למען מטרות פוליטיות. כפי שניתן ללמוד מהכרזות והסיסמאות בהפגנות ובמצעדים, מטרתם כבר מזמן איננה שחרור החטופים ואולי לא הייתה גם קודם ובוודאי לא העיקרית, אלא הפלת הממשלה וקידום סוגיות פוליטיות שונות.
פעילות שמטרתה היא חילופי שלטון לגיטימית לחלוטין במשטר דמוקרטי, אך לא בזמן מלחמה ועל אחת כמה וכמה לא ניצול בלתי מוסרי של מצוקת החטופים וקרוביהם.
הטקטיקה של מארגני ה"מחאה" (ואין המדובר באזרחים שלתומם ממלאים מדי ערב את כיכר החטופים) שקופה: להטות את הקריאות לשחרור החטופים מחוטפיהם - לממשלת ישראל וכך ליצור תמונה כוזבת של אשמה כביכול בצד הישראלי. גם את מעשי הבריונות האנטי־ישראליים והאנטישמיים בקמפוסים בארצות הברית ובמדינות אחרות מתדלק הנעשה אצלנו, ואולי גם את התגייסות בתי המשפט הבינלאומיים נגד מדינת ישראל, מנהיגיה ומפקדיה הצבאיים.
אפשר אומנם לטעון שהסיבה הבסיסית להתארכות סבלם של החטופים הייתה הלחץ האמריקאי על ישראל בנושא “הסיוע ההומניטרי" מבלי להתנות זאת בשחרורם, וכפי שכתב עמוס הראל ב"הארץ", “הרחבת הסיוע ההומניטרי מפחיתה את הלחץ הצבאי והאזרחי שישראל מפעילה על חמאס", אך הדבר לא היה בשליטתנו. הימים, ואולי השבועות הקרובים, יהיו מבחן לא רק לנחישותם ולתבונתם של מקבלי ההחלטות אלא גם לרגש האחריות של הציבור כולו.
התרעות פיקוד העורף