במקום כיבוש, ישראל צריכה לנהל אסטרטגיה של מלחמה ב"תחום האפור" | ד''ר דן שיאון

היא מתמקדת בפעילות ב"תחום האפור" - לחץ צבאי מתמשך, מצור מתהדק, מניפולציות פוליטיות ומלחמת תודעה, במטרה לשבש את יכולתה של טייוואן לקבל החלטות באופן אוטונומי ביחסי החוץ, בכלכלה ובביטחון ולהחליש את טייוואן מבפנים. גישה זו משקפת את סגנון החשיבה הסיני התלוי הקשר ואת "הסבלנות האסטרטגית", המבוססת על תודעה היסטורית ארוכת טווח.

אפשר להבחין בשני סגנונות חשיבה עיקריים המשפיעים על התרבות האסטרטגית: החשיבה המזרחית: תלוית הקשר, גמישה, הוליסטית, מסוגלת להכיל סתירות ומתחים פנימיים. היא מנסה להפיק יתרון מהמתחים הללו ולמצוא פתרון כולל, גם אם אינו מושלם ואופיינית לסין, רוסיה ומדינות ערביות.

החשיבה המערבית: פחות תלוית הקשר, קשיחה יותר, מתקשה להכיל סתירות ונוטה לפרק את השלם לחלקיו. היא מנסה לתקן כל חלק בנפרד ולהרכיבם מחדש בתצורה מושלמת אופיינית לישראל, ארה"ב ומדינות אירופה. החברה הישראלית, המאופיינת בסגנון חשיבה מערבי, מתקשה לתפוס מצבים מורכבים כמו התנהלות חמאס, המשלבת שאיפה לשיפור תנאי חיים ברצועה מצד אחד, עם תכנון מתקפת התאבדות הממיטה אסון ארוך טווח על עזה. באופן דומה, מנהיגי ישראל ב־1973 התקשו להבין את האסטרטגיה הכפולה של אנואר סאדאת - ניהול מגעים למשא ומתן לשלום לצד מוכנות למלחמה.

לאור הבנה זו של תרבויות אסטרטגיות שונות, ניתן להציע גישה חדשה לסוגיית עזה, הנוטה יותר למודל הסיני מול טייוואן, המתבסס על אסטרטגיית ארוכת טווח, במקום שאיפה לפתרון מהיר. מדובר בשימוש מגוון בכלים צבאיים וכלכליים בצורה גמישה, להחלשה הדרגתית של היריב, במקום ניסיון להכרעה מהירה.

מימוש אסטרטגיה זו עשוי לחלץ את ישראל מהמבוי הסתום שאליו נקלעה בניסיון להגיע להסכם עם החמאס על שחרור החטופים.