יש מוסד פרלמנטרי בישראל שהוא גרוע יותר מהקואליציה הימנית־קיצונית ומעורר אכזבה ותסכול יותר מהממשלה המטורללת. שמו של המוסד: אופוזיציה. הרוב הגדול של הביקורת, הכעס והלעג באמצעי התקשורת בישראל מכוון נגד הממשלה ושריה.
זאת שתיקה לא רועמת. היא מבישה. הקואליציה והממשלה סופגות בצדק קיתונות של ביקורת ולעג. השרים והשרות המכהנים בממשלה אינם מתאימים ואינם כשירים למלא את תפקידיהם.
הפוליטיקאים באופוזיציה אינם מצטיינים ברמה, בכישורים וביכולות מיוחדים. אין בהם דמות שתואמת בלי עוררין את ההגדרה "משכמה ומעלה". אבל הם נורמליים, הגונים, רובם ותיקים בפוליטיקה ולאחדים מהם ניסיון ועבר עשיר בתפקידים בכירים בצה”ל.
בקרב ראשי האופוזיציה אין אף דמות שמתקרבת לנלעגות של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ’, לאטימות של עמיחי שיקלי או לצרחנות של גלית דיסטל־אטבריאן.
הם אינם אופוזיציונרים פעילים, הם אינם מזוהים כמי שאינם נחים לרגע כדי להפגין את נוכחותם האופוזיציונית, לא עושים רושם של מי שעושים את המוות לממשלה הכושלת בתולדות המדינה, לא מבטאים את הפירוש המקובל של המונח אופוזיציה כמוסד, כישות וכנוכחות שמזכירים לעם בלי הרף ”אנחנו קיימים, אנחנו כאן במטרה להחליף שרים ושרות שהם בושה וכלימה לישראל”.
לפיד נואם בהפגנות. ליברמן מתבטא בראיונות. בנט מקבל כותרת. לגנץ כישרון מיוחד לנסח הצהרות שמתחילות בביקורת על הממשלה ומסתיימות בצורך להמשיך ולתמוך בה. איזנקוט מופיע בראיון נוקב ונעלם. הדבר הנורא הוא שהפוליטיקאים האלו אינם מסוגלים להתאחד, ולהפוך את האופוזיציה שהם נמנים עמה לגורם פרלמנטרי מאוחד, פעיל, משפיע ומוביל.
הם אינם מסוגלים להתכנס בחדר אחד, לשוחח, לדון, להתווכח, להתנצח ולסיים עם עשן לבן פורח מהארובה: הגענו להסכמה, אנחנו אופוזיציה אחת. לא נשקוט ולא ננוח עד שנסלק את הממשלה ההרסנית מהשלטון.
התרעות פיקוד העורף